~

בהעדרי הייתה בי מלחמת קיום. וירוס זה יצור כל כך קטן. אני יקומים שלמים בשביל וירוס. יקומים שלמים. כל כך הרבה מילים ואף לא אחת שתחדיר בך רצף קצר שיצור אותי בך במליוני עותקים. ליזיס מתוק. שתבער בי ותתפרץ מתוכי לנגף ולהגיף את העולם כולו. חשוכת מרפא האהבה הזו.

בהעדרי  קדחתי תחת השמיכות, ומישהו קורא אותי עמוד אחרי עמוד. אני קוראת אותי בעקבותיו, כמו מתוך עניים אחרות. כי אולי מתוך הרטרוספקטיבה הזאת תתגלה האישה שאני, ואוכל להביט לה לתוך העיניים בלי מראות. אישון מול אישון. יש דברים שעד שאתה לא צולל לתוכם אתה לא יכול לדעת. נשים למשל.

בהעדרי מישהו קרא אותי עמוד אחרי עמוד, ושתק, הוליך אותי בעקבותיו כמו ניחוח מאפה טרי בסרט מצוייר.

גם בלעדיו אני חוזרת וקוראת אותי שוב. שוב ושוב. מרגע שנכתבתי דרך תיקוני ההקלדה אל קריאת העריכה אל הקריאות האחרות, כאילו בסופן תציץ אלי דמותי מהחלון ותחייך: אני יורדת. סנדלים ושתי דקות. אני יורדת לשחק.

אני קוראת אותי קריאות שקטות, קריאות בקול, קריאות ממהרות, קריאות לחוד ולפעמים כל כך מהר עד שמילים מתערבבות כמו נוף דרך חלון של מכונית נוסעת. מנטרה מהומהמת. אולי  מגלומניה ואולי זה מסע של היפנוזה אל מסתרי האישה שפעם הייתי. פעם מתי? פעם בשבוע שעבר. פעם בדקה שעברה, פעם ברגע שבו המילים של תחילת הפסקה הזו נכתבו. 

מהסוף להתחלה מילים נשארות םילימ, אבל מה בדבר האישה שכותבת אותן? היא עוד אותה האישה? פארדוקסים של מסע בזמן, ואיך אפשר לדעת. 

בהעדרי מישהו קורא אותי עמוד אחרי עמוד ושותק, ואני רוצה לשבת מולו, להסתכל לו לתוך העיניים. לראות איך אישונים מתרוצצים לאורכן של שורות של מילים במשפטים ארוכים בלי פיסוק עד שהנשימה לרגע נעתקת, וברגע ההוא המדויק לזנק לתוך פיו הנפער לאוויר ולהחדיר בו מילה אחת. 

רק מילה אחת. רצף קצר שיצור אותי בו במליוני עותקים. ליזיס מתוק. שהוא יצעק ושנבער ונתפרק ונתפזר לנגף ולהגיף את העולם כולו.

עוד הנשימה חפוזה והעור רטוב זיעה ורוק, עוד רעד דק של התרגשות של התפתלות הגוף, עוד השיער סמור והחזה עולה יורד ומצטמרר, עוד הסדין סתור והעיניים עצומות והיא איננה, וכמו היה זה רק גופה מוטל, רך וחיוור.
והוא נפרד לאט מהחיבור המתיימר הזה, מצמיד גבו לקיר ומתנשף. הוא רציני כל כך, היא מחייכת. הוא עייף.

אצל שניהם הנשימה תחזור לאט, כמו מתואמת. שנים של אימונים. אחר כך גם יפסיק הרעד המותש, המרוגש הזה. היא תתכדרר אל המקום שלה, כמו עובר אל רחם, גב נוגע בטן, ראשה על זרועו, וגבו, גבו אל הקיר, (צמוד, כמעט ממוסמר, כמו תמונה של האוהב שהוא פעם היה, אבל דו-מימדי וקר).

תמיד מאז, הוא ישן איתה כך. עם הגב אל הקיר.

כמו ילד נחבא בצל של בניין. כמו בלש המחכה לאיש שהוא לא מכיר.
ובכל לילה על סף המיטה היא לוכדת אותו, בין הקיום של השינה לבין חייו שהם מותו.

עם הגב אל הקיר. הוא הנידון והיא היורָה והיא ייסורי וורתר הצעיר*.

הלילה חשוך והשקט גולמי וסמיך וחיוור. היא תמיד יכולה לקום וללכת (אם היא רוצה), הוא לא יתעורר. לפעמים הוא חולם איך יכול היה להיות אחרת. לא יכול היה להיות אחרת, ומוכרח היה להיות ולא יהיה.

עם הגב אל הקיר כמו תמונה. כמו נידון למוות. כמו כתובת של חוסר אונים וכאב, כל כך הוא אוהב. את שומעת? כל כך הוא אוהב.

*יסוריי וורתר הצעיר.

אז הוא בא כמו רוח שלא צפית, לפזר לך את כל הדפים, והרפית, 

ועכשיו מסביבך המילים מרחפות בנפילה ארוכה ורכה ואיטית. את עומדת בהן, מחוייכת.

מושיטה ידיים רחוק לצדדים ואת כמו מהופנטת. 

כמעט וחומקים מעיניך אנשים אחרים, 

שעומדים איתך שם, מביטים,

כמו באמצע היום בגשם ראשון של חורף,

מושיטים ידיים,

נרטבים.

תודה שבאתם. לא צריך מטריות. ברוכים הבאים.