~

דוֹמשתִיקָהפּרטי.

הפכתי לחלק ממך. כשאתה נרדם אני מהדהדת את פעימות הלב שלך המאיטות.

כשאתה ישן אני נרפית בך עם השרירים ומרחפת בך עם המחשבות. כשטעים בפה שלך אני מתגרגרת. כשנעים לך אני מתמכרת. אני חיה אותך מבפנים. 

נדונתי להיות בך כשאחרות לצדך, מאחוריך ומלפניך (אחת שתיים שלוש). אני יודעת היטב. גם אתה, ונדמה שגם היא - אני נצמדת לעור שלך להביט מתוכך אליה. דרכך היא גם קצת לצידי. כשהיא נוגעת בך אני נרעדת. אתה מרגיש.

והיא צודקת. אתה יודע שהיא צודקת. עזוב אותי. הנח לי לשקוע אל המקום הקטן, בפאתי החדר שלך, השמאלי. פנה את המחשבה ואת העור בשבילה. אני אתעטף בשניכם כמו בשמיכה דקה בלילה הזה. אהיה שקטה ואתה - היה מאושר.

הייתי יכולה להתרגל לזה.

להעדר המחשב, אני מתכוונת.

אבל לא בקלות.

ובמיוחד לא להעדרם

של אנשים

שהמחשב הוא החוט היחיד

שקושר אותי איתם.

.

אחר כך

שתי ביצים חומות לתוך צלוחית. פעם היו לי שש צלוחיות. נשארו רק שתיים. ביצים לעומת זאת, אספתי כבר תריסר. אחר כך לקשקש עם המזלג ולהוסיף תבלינים. בינתיים יגמרו הלחשושים והקפיצות, וישמע רק עוד תססססססססס כזה ארוך ונחשי, כשהעוד-מעט-חביתה שלי תסתדר לה בנוח במחבת. כדי לא להלחיץ אותה אני בינתיים מכינה את צלחת. סירות קטנות של גמבה. עיגולים גדולים של מלפפון מומלח. וצפתית של גד. או קוטג'. ופרוסה אחת של לחם במצנם. הכלבה נשכבת לפני המקרר, במקום שבו המבט אל התנור והאף אל הביצה. אני הופכת אותה בצוקהרה כפולה וסוחטת לימון על שתי כפיות סוכר ומים ונענע מהגינה ושותה את הבריאות הזו כמעט בבת אחת ומחייכת.

עוד לא קיץ ממש, אבל אפשר לשבת בחושך של הגינה ולאכול. אני מוכרחה לדבר קצת עם עצמי, אולי אפילו בקול. כי לשלושה שבועות אני חייבת ללמוד כמו זו שפעם הייתי. לשבת ולפתור תרגילים. לשבת ולקרוא ולהפנים. להתרכז. לזכור. לזכור. נו בחייך. לגמרי עיניין של החלטה. רק ארבעה מבחנים. זה הכל. תעשי אותם כמו תותחית. תראי להם מה זה. תכנסי באם-אמא שלהם. קחי עכשיו נשימה עמוקה ותתחילי לרוץ דרך השבועות הקרובים, כמו הנמר המסכן דרך טבעות האש. אחר כך, אני מבטיחה לך, אני פותחת לך את כל המנעולים, ותהיי חופשייה באמת, ותוכלי לנוח. ותוכלי לקרוא. ותוכלי לרוץ הכי רחוק והכי מהר בתוך שדות שהעשבים בהם גבוהים וכשתראי את האש תוכלי לברוח מפניה אל כל המקומות האחרים. בחייך, אישה. מספיק עם העצלות הזו, עם הויתור, עם הפרעת הקשב והריכוז שאין לך. תשבי על התחת שלך כמו פעם כשהיית קטנה, תשתי לימונדה ותלמדי. נו, תחליטי כבר שאת נכנסת בזה בכל הכוח. תתחייבי. תחתמי חוזה עם עצמך. תבטיחי לך משהו, נגיד, אם את מצליחה לסיים עד מחר את שבעת התרגילים ההם, אז בערב תקחי את הכלבה לטייל בפארק עד הים וחזרה, בלי להרגיש טיפה של רגשות-אשמה מסוג "אבל-אני-לא-יכולה-אני-צריכה-ללמוד". או שתלכי להצגה יומית. או סתם תישני את אחר הצהריים על הנדנדה עד שיתחיל החושך ואיתו התפילות של כניסת השבת.

כבר אי אפשר אפילו להגיד "נאבק על חייו". מת. גם ספק הכוח, אבל גם הווינדואוז יצא מדעתו, כלומר, אי אפשר. הוא ינסה לגבות או לשחזר או להציל. באשר נפלתי נפלתי, נקווה שלא הכל אבד.

החדר בלעדיו ריק. החוטים התלושים מונחים על הרצפה, כמו מכונת הנשמה שנותרה בלי גוף.

וכל המילים שלי אינן. ואנשים זרים חופרים בהן. מחטטים בקרביי. בתמונות שלי ובמוזיקה שלי ובקבצים שלי... ונסעתי מהבית כדי לא להתייסר. העדרו של המחשב אמור היה להקל עלי להתרכז, ללמוד למבחן במקום לכתוב, אבל במקום זה אני מסתובבת בין החדרים כמו אמא שהילד נתלש ממנה כדי במקום אחר להאבק על חייו.

הלו. פרופורציות, אישה. מה קרה לך. נו. סה"כ, המסכן דולק כבר שלוש שנים כמעט 24 שעות ביממה, רוב הזמן מחובר לרשת שהחוליי זורם בה כמו הדם בעורקים שלך. ידעת שזה יגיע יום אחד. ידעת. נו בטח. וחוצמזה, שלוש שנים שלא עלה לך גרוש, לא התקלקל, לא חלה, ספג את המכות במאוורר המרעיש בשתיקה (רועמת). אז פעם בשלוש שנים מגיעה לו קצת תשומת לב, ונקיון, וסדר. יהיה בסדר. יהיה בסדר.  אפילו שזה יעלה לי ביוקר, שרציתי לחסוך לנסיעה. ממילא אין לי כסף לנסיעה הזו, אז מה זה כבר חמש מאות שקל לכאן או לכאן? שלא לדבר על טיפול עשרת אלפים לכחולה, שטרם עשיתי. (ספק כוח יעלה 190 שקל. גיבוי-פירמוט-שחזור-התקנה מחדש יעלו לי עוד 300 בערך). רציתי להגיד לו שגם אני מתפוררת, אולי אפשר להוריד גם אותי לאיזה D ולפרמט ואז להרכיב הכל מחדש, אבל שתקתי. אמרתי לו רק שנדמה לי שהדבקתי אותו בוירוס, והתעטשתי.

הוא חייך.

נ.ב.

אני לא רוצה לשמוע מאף קורא או חבר כזה או אחר, שהוא היה עושה לי בחינם.

תעשו לי טובה ותשתקו פשוט, טוב? תזמון נכון, יקירי, אין לו מחיר.

ולעוזר האישי שליווה אותי בפרפורי החיים האחרונים אמש - חיבוק גדול גדול. עוד נתחשבן על זה. תזכור.

16:15 - עדכון מאוחר:

מה שזה לא יהיה, הבנזונה חירבש לי את ה MY DOCUMENTS, כלומר, כמה שאורי לא ניסה, אין לו שום דרך לגבות שום דבר שהיה שם. הכל היה שם. ממש הכל. אתמול לפני שאיבדתי אותו הספקתי לגבות עוד כמה תיקיות, אבל בטח שלא הכל. נדמה לי שעשיתי גיבוי גדול באפריל, אבל אני לא בטוחה. אני קצת מודאגת.