~

ערב שלם השתהנו שם, על קו החוף. אני הייתי מחוייכת והוא היה חמוד. אחר כך קמנו ללכת, משלבים אצבעות. ואני הייתי מחוייכת והוא היה חמוד, והאצבעות היו משולבות וקו החוף היה ארוך וחשוך ומלא הבטחות.

אחר כך התנשקנו נשיקה ראשונה, שהעירה בי את כל הפרפרים, 

והוא נסע וגם אני ואחר כך בלילה לא כל כך ישנתי. התרגשתי.

.

עבר כל כך הרבה זמן מאז מישהו הרגיש לי ככה, נעים, מתאים, מעורר.

כזה שעוד לפני שהוא הולך אני רוצה שהוא ישאר.

.

זו בתוכי שפוחדת, זו שנשבר לה הלב, אומרת לי להזהר. לא להתלהב. לא לטפס גבוה מדי. לא להרשות לעיניים להבריק.

זו שפוחדת אומרת שבטח הוא לא ירצה, או שמשהו, לא-חשוב-מה, עומד להשתבש.

זו שפוחדת אומרת שפרפרים חיים רק יום קצר אחד

ושזו אני, אני. אני. אז שלא תשלי את עצמך פתאום.

.

אבל הוא שולח לי הודעות (וגם אני)

ולא פוחד להגיד בקול שהוא נהנה

(גם אני)

ושנינו מתקשרים באותו רגע בדיוק

והוא כנה והוא שמח והוא חמוד

והוא חכם ועדין וטוב

והוא רוצה להתראות כבר שוב.

.

חבל שאי אפשר היום. מחר נראה כמו נצח.

.

"אולי צריך יותר בזהירות" מכבידה זו שפוחדת

מתחת לעור המצומרר

וכל השאר שבתוכי ממריא גבוה,

הכי גבוה שאפשר.

.

לא זכרתי כמה טוב זה להרגיש ככה.

אני לא רוצה שזה יפסק.

.

חבטות כנפיים בַּמקום

שבין הסרעפת ללב.

התעברות של רגש.

התאוריה החדשה שלי גורסת, שאחרי הפרת השלווה באזור המחסן,

משפחת החולרעות עוברת דירה לכיוון הבית.

זה התחיל כשראיתי את הרזה עובר על המדרגות ובורח

את ארוך הזנב עובר על סף הבית בלי בושה

ואמש, את השמן מנסה לטפס על קיר הבית אל הגג

ונופל.

חה חה. עמדתי שם ושמחתי לאידו

ואז  הוא התעורר וניסה שוב

והצליח.

אזי, מעתה:

לא יושאר אוכל של כלבים בכלי של הכלבה.

לא יושאר שק האוכל מחוץ לפח הפלסטיק הסגור.

 לא יושאר אוכל לחתול האפור במחסן יותר מחצי שעה.

לא יושארו פקאנים על האדמה

לא ישאר בפח בקבוק שמונע סגירה.

לא יושאר אוכל על השיש.

לא יושאר אוכל על השיש, ולא יושארו כלים בכיור.

לא יושארו כלים בכיור?

לא יושארו כלים בכיור!

(רציתי לכתוב: "החלונות יהיו סגורים תמיד, וגם הדלת", או: "רשתות יותקנו על כל הפתחים"

אבל אני לא רוצה. אני לא רוצה

אז לא).

ורעל סיסטמי מתחת לבית ורעל סיסטמי על הגג

עד יעבור זעם

ועד בכלל.

מה אני אגיד לכם,

קשה לנהל משקטן.