אנחנו כל כך דומים בפחדים שלנו. אי-הודאות לוותה את שנינו לאורך כל הדרך, ובגלל הפחד מפניה נשארנו שנינו עמוק בשריונות. דרך הפתחים של הרגליים והראש הצלחנו להרגיש את הקסם, אבל פחדנו להפגע ולא העזנו להקשר ולא העזנו להתמסר. אתמול דיברנו על זה. מסתבר שהרגשנו דברים דומים: גם הוא הרגיש שהביחד מופלא, אבל לבד נבהל נורא, ויחד עם זאת לא היה מסוגל לתת לאי-הוודאות לקחת אותנו מאיתנו.
מאוד דומים, אבל ההבדל הגדול הוא שעושה את ההבדל: במקום שבו אני בחרתי לתת לספקות להיות, מאמינה שהזמן ימוסס אותם כי הביחד כל כך קל וטוב וטרוויאלי, הוא כאב והרגיש שהוא לא בסדר שהוא לא מצליח לתת מאה אחוז מעצמו, כי מגיע לי מאה אחוז. והוא פחד להתמסר והוא פחד לפגוע, והוא הרגיש שהוא חייב לפתור בינו לבין עצמו. להרחיק אותי מהאפשרות להפגע ממנו. להתרחק. לנסוע. בכלל, הוא בן 34 והוא מלא ספקות: העבודה. הבית. גם אנחנו. בגלל זה הוא נעלם פתאום בזמן האחרון. הוא ניסה להבין עם עצמו, אבל הוא לא מצליח כאן. הוא חייב יותר מרחק וחייב לקחת זמן, חושב לנסוע לחו"ל. חודש- חודשיים. כבר הודיע בעבודה ולא איכפת לו אם יפטרו אותו בגלל זה. לעומת זאת אני, ממני אכפת לו. הוא פוחד מהכעס שלי. פוחד לאבד אותי. ובצדק.
"אני לא יכולה להבטיח שיהיה לך לאן לחזור", וחוצמזה, לא תוכל לדעת לבד איך זה להיות ביחד. בטח שלא כשמכירים כל כך מעט וכל כך בזהירות וכל כך מרחוק.
"כואב לי. פיזית. אני לא מסוגל לתת לעצמי לאבד אותך. אני פוחד כל כך לקום עכשיו וללכת". אם הייתי דרמה קווין בטח הייתי מעיפה אותו קיבינימט. "אבל אני כל כך לא דרמה קווין, שאני אפילו לא יודעת להעמיד פנים". אמרתי לו, הוא ישב מכווץ. אני מכווצת יותר. לשנינו היו דמעות בעיניים. אני משכתי באף וביקשתי, בשקט, בקול קצת חנוק: "פשוט תלך".
.
הוא לא זז. נשאר לשבת בעיניים אדומות, חסר אונים. חושב שהרגע שבו הוא יקום וילך יהיה הרגע שבו הוא יאבד אותי.
לא מבין שהרגע שבו הוא בחר בלבד היה הרגע הזה.
עצוב לי.
I loved you in the morning, our kisses deep and warm,
your hair upon the pillow like a sleepy golden storm,
yes, many loved before us, I know that we are not new,
in city and in forest they smiled like me and you,
but now it's come to distances and both of us must try,
your eyes are soft with sorrow,
Hey, that's no way to say goodbye.
I'm not looking for another as I wander in my time,
walk me to the corner, our steps will always rhyme
you know my love goes with you as your love stays with me,
it's just the way it changes, like the shoreline and the sea,
but let's not talk of love or chains and things we can't untie,
your eyes are soft with sorrow,
Hey, that's no way to say goodbye.
I loved you in the morning, our kisses deep and warm,
your hair upon the pillow like a sleepy golden storm,
yes many loved before us, I know that we are not new,
in city and in forest they smiled like me and you,
but let's not talk of love or chains and things we can't untie,
your eyes are soft with sorrow,
Hey, that's no way to say goodbye.
(Leonard Cohen )
בבלוג זה
בכל הבלוגים
הוצאתי אותו מהבטן.