~

עיבוד של צילום של Brad Wilson.

:(

נראה לי ששברתי אצבע.

עדכון לשבת בבוקר:

פחות כואב. פחות נפוח.

אני יכולה להזיז.

נראה לי שזו רק מכה.

(הזזתי את הזינגר כדי לנקות מאחוריה. והזינגר, כמו שאתם וודאי יודעים, יש לה רגליים שהם יציקת ברזל. כבד מאוד. אני לא יכולה להרים אותה. רק לדחוף. גם זה בקושי. אז, ברגע של חוסר תשומת לב, האצבע שלי נמחצה בין הזינגר לקיר. אאאווו. כואב. קצת אחר כך התנפח. קצת אחר כך הכחיל. התפללתי שלא תיפול לי הציפורן. היא לא נפלה, והכאב קצת הוקל. אתמול, פתאום הכל התחיל מחדש. הנפיחות והכאבים, אבל בטירוף. הרגשתי את הדופק בקצה האצבע. היד שלי בערה. כאבה לי כל כף היד, עד המרפק. לא יכולתי לישון. עד שלוש. בשלוש נכנסתי למיטה ונרדמתי תוך שנייה וחצי.

הבוקר נדמה שדברים חוזרים ונרגעים. נא לא לדאוג). 

(ויש גם דברים נעימים:

למישהו כנראה נפלה עגבניה בל"ג בעומר. באופן מפליא, היא התפספסה על ידי הציפורים, ובאופן מפליא אף יותר, הצליחה לנבוט בצל שמתחת לפקאן, ואפילו לגדל בשבילי שלל עגבניות אורגניות למהדרין. איזה כיף!

ולשרול צומח זנב מגוחך.

זה נראה כאילו הוא תקע שם שתי נוצות, וחושב שלא שמים לב.

כל פעם שאני רואה אותו זה מצחיק אותי מחדש.

(אה, וגם, לאחרונה למדתי שהבליטה הלבנה הזאת מעל המקור, היא אינדיקציה טובה למצב הבריאותי.

 כשהיא לא בהירה, המצב, איך לומר, לא טוב).

578 מילים.

9 פסקאות,

52 שורות.

מוכן.

שישה עותקים בשש מעטפות חתומות. טופס הרשמה. עותק דיגיטלי.

תחרות ראשונה שאני מעיזה, חסרת בטחון, מתה מפחד.

לילה לפני ההגשה, יש לי תחושה מוזרה נורא. אני קצת שמחה וקצת מתרגשת, אבל יש בי בעיקר עצבות גדולה של פרידה. אני מרגישה שאני מאבדת משהו, ואני לא לגמרי מבינה למה ומה. עשיתי כמיטב יכולתי למען המילים, ועכשיו צריך לשחרר אותן. לתת להן להתקיים בזכות עצמן. הן בסדר, אני מרגישה שהן בסדר, ועדיין אני מודאגת. ועדיין אני פוחדת. ובא לי לוותר על הכל ולהחזיר את המעטפות למגירה.

אבל לא. אני אגיש. אני מוכרחה. הבטחתי לעצמי.

הנצחון שלי בתחרות הזו יהיה ברגע שבו אושיט מעטפה גדולה, שבה שישה עותקים בשש מעטפות חתומות, לאישה זרה. צעד ראשון ביציאה מחשכת לילות הכתיבה אל האור. 

 נ.ב.

גם במעבדה קורים דברים. היום פתאום היה לי נורא קשה לעצור את הניסויים וללכת לקורס. רציתי להמשיך לעוד ניסוי, להתקדם. כיף לי. אני חסרת סבלנות ומלאת להט ואתגר. מישהו (ספרדי כפול מנייאק) פרסם (לפני!) חתיכה קטנה מהגן שאני עובדת עליו. אלוהים אדירים. חשבתי שהנושא שלי מספיק איזוטרי כדי שלא תהיה לי תחרות. אז עכשיו יש מרוץ. למרות שהוא פרסם חתיכה מהרצף, לי יש חתיכה יותר גדולה (לעזאזל, בשבוע הבא, אם דברים לא יתחרבשו שוב, יהיה לי את הרצף המלא). הם לא יודעים שאני קיימת, ואני אנצח. ששששש. אל תגלו.