~

תיכף יהיה לי זמן. אני אשב בחצר ואקרא, ומילים שכתבו אחרים ימסו בתוכי כמו טיפות של דיו בכוס של מים. אפשר יהיה לטבול בזה את קצות האצבעות ולהקליד.

בינתיים, אני עסוקה בתלאות הגוף. משהו חדש. זה קורה לי פתאום, בלי סיבה נראית לעין. בהתחלה חשבתי שנדמה לי, אבל אז זה קרה בחדר ההמתנה וביקשתי מהאחות שתבדוק. היא תפסה את פרק כף היד שלי והסתכלה על השעון. "מעל 100" היא אמרה. "מה עשית?" -"רק ישבתי. לפני כמה דקות עליתי פה במדרגות" (10 מדרגות).

אז קראו לרופאה, ועשר דקות אחר כך כבר שכבתי מחוברת לא.ק.ג.. עד שסיימו לחבר אותי, הכל כבר עבר. 

מאז, כשזה קורה, אני נושמת עמוק והולכת למדוד (השאלתי מד לחץ דם / דופק מאמא שלי). אני תוהה אם זה באמת או שזה רק נדמה לי, אבל זה באמת. כמעט כל יום, לפעמים כמה פעמים. פתאום הדופק עולה לי. אני מרגישה אותו בעור, ובראש, ובחזה. אני שוכבת קצת. שותה כוס מים. זה עובר.

השמרו, ילדים, מן הדופק.

אז שוב סדרה של בדיקות.  בלוטת התריס בסדר, אבל אין לי ברזל, והנה קיבלתי עוד כדור לבלוע. בקרוב טקס בליעת הכדורים שלי ילווה בהפוגות של אמנים אורחים מרוב שהוא ארוך. לבדיקות של הלב (אקו והולטר) יש תור, ויש לחכות לפענוח שמגיע בדואר. אני סקרנית ואין לי סבלנות.

והופמן כתב, "הלב הוא קטמנדו". 

ויעל גלוברמן כתבה - "הלב, בעצם, בצד".

הלילה אחלום את סבא שלי, שיניח יד כבדה על ראשי, ויבקש לי בריאות ופרנסה ואהבה.

תסלחו לי שאני שוב כותבת על מחלות ותרופות, אבל היי, נראה לי שזה הדבר היחיד שמצליח לקבל צורה של מילים. כל שאר הסוגיות לגמרי בערפל, או יותר נכון - שאר הסוגיות הן הערפל עצמו, חסרות צבע, אטומות, מקיפות מכל הכיוונים, מכבידות על הנשימה וחוסמות את שדה הראייה. 

אז נחזור, ברשותכם, לתרופות. העלו לי את המינונים, ונכון להיות אני בולעת מדי ערב שמונה כדורים (וגם משחה לעיניים) ובכל בוקר שוכחת  כדור אחד (B12), וחוצמזה יש לי גם טיפות עינים שצריך לשים כל שעה בערך כי מכל החרא הפסקתי לייצר דמעות, מה שמאוד מקשה על חיי, במיוחד בימים חמים ויבשים, במיוחד במזגן אבל גם בלעדיו. גם לבכות בלי דמעות זה לא דיסקו. בקיצור, מצאתי את עצמי בשבועות האחרונים מסתובבת בין רופאי עיניים למומחים לקרניות, ולבסוף הוחלט לרשום לי תרופה חדשה שהיא התקווה היחידה לחידוש מלאי הדמעות. עוד אין אותה בארץ, היא לא בסל, והיא עולה סכום תלת ספרתי לבקבוקון שמספיק לחודש. הקיצר, מייצרים אותה בארץ באופן פרטי ולפי הזמנה. התקשרתי לאיזה נייד של איזה מישהו במפעל תרופות בכפר סבא, שם הוא רקח לי במיוחד שני בקבוקונים לתקופת ניסיון, העמיס על שליח והי הופ היום קיבלתי אותם, רחצתי ידיים ומלאת אמונה טפטפתי טיפה אחת לכל עין.

אלוהים אדירים שיעזור לי. חשבתי שאני מתעוורת באותו הרגע. אמנם הוא אמר לי שזה יכאב, אבל זה היה סיוט!!! כמה קללות מלאו פה את החדר, אתם לא מדמיינים אפילו. החתולה ברחה מהחלון, והכלבה זקפה את ראשה ושמטה את אוזניה לאחור. אולי. האמת היא שלא ראיתי כלום. העיניים שלי בערו, דקרו, שרפו, כאבו. אני לא חושבת שזו הטכניקה שהם התכוונו אליה, אבל כל כך סבלתי שישבתי מול המראה בעיניים עצומות ובכיתי בטירוף, כולל אף נוזל וכל הטקס. אני לא יודעת אם היו שם דמעות, בתוך הבלאגן שנהייתי. אחר כך עוד שעה התהלכתי בעיניים אדומות ונפוחות. בעצם, עד עכשיו אני מרגישה את זה. אני מקווה שזו תהיה תקופת הסתגלות קצרה, כי מילא בלילה, אבל אני לא רואה את עצמי שמה את זה כל בוקר ויוצאת לעבודה.

סליחה. עבודה זה בתחום הערפילים.

יודעים מה? אם אתם כבר פה, הנה, קחו גם את הערפילים:

בסוף החודש, כלומר, עוד שבועיים, אני עוזבת את מקום העבודה העיקרי שלי, במעבדה. יש גבול. אני לא מוכנה לעבוד בתנאים שהם נותנים. במקום האחר לא מספקים לי עבודה (יש שם סכסוך עבודה ובגדול - ספינה טובעת, הלנות שכר, חרא בלבן). במקום השלישי אין לי חשק, ובמכללה שלימדתי בה הסמסטר נגמר. נשארו לי רק הכתבות, ומכתבה בחודש אי אפשר לחיות. מקסימום לשלם חשמל. אני רוצה עבודה משמעותית, וככל הנראה כל מה ששיך לתחום הלימודים הנוכחי שלי לא משמעותי בעיני. בעיקר כי אין בו שום מימד רגשי או בינאישי, שמסתבר שהם הדברים שמניעים אותי וממלאים אותי, ובלעדיהם אני כמו רובוט. מדוייקת, טובה, יעילה, אבל חלולה. אני לא יודעת מה לעשות. אני חושבת על הסבה, אולי עוד תואר ראשון, אבל אני פוחדת שוב לתת שלוש-ארבע שנים ואז לגלות שטעיתי. אני צריכה חופש ואין לי שקט כלכלי שמאפשר לקחת חופש אמיתי, מנטלי. חלמתי שמישהו בלי יד מחבק אותי. זה היה חיבוק נהדר. מתחשק לי יחד, אבל אני לא מסוגלת להביא את עצמי לצאת לשום מקום ועם אף אחד, בטח לא זר. רק בקולנוע כיף לי, אולי כי יש שם חושך ושקט וחיים של אחרים. יש לי הרבה סרטים להשלים. אני לא יכולה לדמיין את עצמי בולעת שמונה כדורים ושמה את משחת הגועל בעיניים אחרי סקס ולפני השינה. בנימה אופטימית זו -ליל מנוחה.

נ.ב.

לכל דורשי שלומי - יקירי, סליחה שאני לא עונה לטלפונים שלכם. פשוט אין לי כל כך תשובות טובות לשאלות מסוג "מה שלומך", "מה חדש" או "מה קורה איתך", ואני יודעת שאתם מתקשרים בדיוק בשביל שאלות מהסוג הזה. תנו לי עוד קצת. יעבור לי.

אולי עמדתי מול ביצה עמוקה של פחד וכעס וחוסר אונים. מחלות כרוניות זה חרא. צריך לסחוב אותן כל החיים. בזכות המטפלת, או אולי בגללה, לא לקחתי הפעם את השביל העוקף. שמתי רגל אחרי רגל מעל המים המעופשים וטבעתי. היה שם חשוך והיה שם עצוב והיה שם כואב, ובעיקר היה מפחיד ועמוק מאוד. אחר כך הרגליים שלי נגעו בקרקעית. ישבתי שם קצת, ואתמול, לגמרי לבד, התחלתי לבעוט למעלה. למעלה. למעלה. עוד לא הגעתי, אבל המצפן הפנימי אומר שאני בכיוון הנכון.

פיזית, אני עוד חלשה מאוד. אין לי כוח בגוף. אין לי לחץ דם. אני עולה עשר מדרגות ומתפרקת. אני מרגישה לא טוב, אבל אני כבר לא נלחמת. לא בכל המחלות אפשר להלחם. ומלחמה שאין לה סיכוי - מחלישה במקום לחזק. המחלה הזו היא לא להיט, אבל היא שלי והיא לא הולכת לשום מקום. אני צריכה ללמוד לחיות איתה כשהיא רגועה וכשהיא מתעוררת, ואני חייבת לתת לה מקום כשהיא דורשת אותו.

אני נזכרת בשנים של טאי צ'י, ומנסה להמציא את התנועה המנטלית שיש לה ברכיים כפופות וגמישוּת ורכוּת, כזו שמטה את המשקל יחד עם הכוח ולא נגדו, כזו שתאפשר לי לשמור על האיזון גם כשדברים מתפרקים. כזו שנוכח הרעה במצב תגיד: אחלה, צלצול להפסקה. כזו תאפשר לזמנים האלה לעבור דרכי. כזו שתאפשר לחיות.