~

השבוע היה לי נדמה שהמחלה שלו היא מפלצת עצומת שפתיים שנצמדה לו לצוואר ושאבה מתוכו את כל מה שהצליחה לקרוע. בהתחלה איברים פנימיים. את הטחול. את הכבד, את הריאות. אחר כך את הבשר, עשרים קילו בשר, וכל הזמן את הנשמה. הוא השתעל והקיא דם והלך ונחלש והלך ונעלם. הייתי לידו. ראיתי, ולא יכולתי לעזור. אחר כך המפלצת הזו פערה את הפה שלה ובלעה את שנינו כמו הלוויתן את יונה, ואנחנו ישבנו חבוקים בבטן שלה, בחושך, ארבעים יום וארבעים לילה. הוא קליפה מעולפת, ואני עייפה ומבוהלת, והחושך סמיך  והזמן זמן.

השבוע המפלצת קרסה.

זה קרה לאט ובשקט, ורק כשכבר היה מאוחר מדי ראיתי איך קירות הבטן שלה, בשר צמיג ולח ורירי קורס עלינו. הריח היה נוראי. ריח בשר רקוב וחולי, רימות וזחלים לבנים. ולא היו שם קולות, ולא היה שם אויר, והרגשתי שאני נחנקת ורציתי לצאת. יכולתי לראות את האור מסנוור דרך הפה הפעור שלה, כמו יציאה מתוך מנהרה תת קרקעית.

הוא לא הרגיש אפילו. הוא לא ראה אותי נחנקת. הוא לא היה. כבר הרבה זמן הוא איננו. כאילו עבר למציאות אחרת, מקבילה.

לא כאילו.

באמת.

והשבוע, כשקרסה עלינו מפלצת עצומת שפתיים, פתאום מצאתי את עצמי רוצה לברוח משם.להשאיר אותו מאחור.

להשאיר-אותו-מאחור

המחשבה על האפשרות הזו שיתקה אותי. זה לא יכול להיות. נשמתי עמוק ושתקתי. נבהלתי. פחדתי מעצמי.

ועכשיו?

בואו לכאן. רחפו מעל לגגות אדומי רעפים ומצאו בית ישן אחד. בחצר קישואים מתנפחים ומלפפונים מתארכים, עגבניות מסמיקות והדלעת זוחלת. התקרה תשקיף לקראתכם. על המיטה בחדר השינה שלי תראו אותנו שרועים. אני בחיקו, ידיו מלטפות אותי. בפעם הראשונה מזה ארבעים יום וארבעים לילה, אנחנו מדברים ומדברים ושוכבים ומדברים. נרדמים חבוקים. פרפרים בוקעים. הוא חזר. הוא חוזר, אני שוב מאוהבת.