~

"הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר.  " (דברים ל"ד, ד')

ואיש אחד בארץ המובטחת לא יודע איך כל יום אני יוצאת אליו ברגליים יחפות ובוערות מעל סדקי האדמה הזו, הצמאה, הערגה, האדמה ההרוגה. מסע שבו אני כל מי שבמדבר הזה, המתנזרים והמתבודדים, הנודדים והחולמים והמאמינים, כי מוכרחים להאמין באהבה כזו כדי להמשיך ללכת ולחיות. ולא תולה יותר תקווה בשיטפונות. כבר ראיתי איך מתוך ההזיה של הירוק שלדי חיות שנסחפו נגלים בשממון הריק, של ארץ לא זרועה ונשרים. ימים, לילות, ימים, וכל שקיעה בהם נחרטת על קירות חדרי הלב המתדפקים, וכל זריחה היא קץ של לילה בלעדיו כשהרוחות שורקות, שורטות את הפנים והשיער המאובק מצליף.

לחישת תפילה מבין סדקי שפתיים. חרדונים וחרדה וצמאון.

כשעברתי לגור בבית שלי, לא העברתי רהיטים בכלל (חוץ מהכסא שלי, אני חושבת). השתמשתי במה שהיה (והיה המון) ובמה שמצאתי (ומצאתי כל מה שהייתי צריכה), ובתור שולחן כתיבה אני משתמשת במכתבה ישנה. זה היה שולחן המכתבים של סבא שלי, שולחן הלימודים של אבא שלי ואחיו הקטן, ועכשיו הוא שולחן המחשב שלי. אין עליו הרבה מקום, אבל יש בו קסם. יש בו נגיעות של אנשים שאני אוהבת, וכששמים אצלו דברים במגרות אז הם שמורים.

אבל אין עליו מקום לקלסרים פתוחים לצד דפים של נוסחאות וסרטוטים של מסלולים ביוכימיים כאלה ואחרים. הוא גם קצת נמוך לכסא שלי, אז אם אני יושבת יותר מדי מתחילות לכאוב לי השכמות. במילים אחרות, הוא לא פונקציונאלי לי. ועכשיו, יותר מהכל אני מבלה ליד השולחן שלי.

המכתבה הישנה. אין מקום ללימודים.

כשאמא שלי בקרה אותי לפני כמה חודשים, וראתה את הקלסרים שלי פתוחים בסלון הקטן, ואותי מזיעה מול המאוורר, היא שאלה למה אני לא לומדת בחדר, במזגן. הסברתי לה.

אז אמא שלי הביטה בשולחן שלי, ובי, ואז אמרה: "מתי את יכולה לבוא איתי לקנות לך  חדש?"
ואני אמרתי: "עזבי, לא צריך. לא איכפת לי ככה בסלון. ממילא תיכף נגמרים המבחנים, והתואר בכלל כבר בתחילת הסוף".

אבל היא התעקשה, ואני הנחתי לה להתעקש, והיום יצאנו לנו לחפש.

נסענו לאיקאה.

חיפשנו חיפשנו,

חיפשנו חיפשנו ו....

לא מצאנו.

עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם: איך אפשר, כשיש כזה מבחר?

אה. זה פשוט:

לא היה שום דבר שיש לו גם משטח עבודה גדול (רחב ועמוק) וגם מגרות אכסון, וגם (עכשיו שימו לב לדרישתי המוגזמת -) מקום למדפסת.

בעצם היו שני שולחנות כאלה, אבל הם היו נורא מכוערים.

אך לא אמא שלי ואני נתייאש.

חזרנו עם:

משפך כחול,

תחתיות לצלחות,

כרית לסלון,

נרות,

שטיחון למטבח,

סלסלה של קש

ובלי שולחן.
 

בערב, כשאבא שלי שמע שלא מצאנו, הוא צחק. הוא אמר שלא יכול להיות כזה דבר, ושאני אבוא איתו עוד הערב, והוא, הוא כבר יראה לי לאן צריך לנסוע שמחפשים שולחן. אמרתי לו: "בסדר". פגשתי אותו, ונסענו.

ממש יום הורים.

היינו ב (קחו אוויר) -

ID Design,

ב ACE,

בהום-סנטר (הכי מצחיק: פתק על שולחן שאומר: "אזל מהמלאי" ומתחתיו הסלוגן: "אין לך מה לחפש במקום אחר"),

בביתי לי,

באופיס דיפו

ובחנות אחת של תבלינים.

לא מצאנו.

קנינו:

פח למקלחת.

נאנחנו ביחד,

ואז אבא שלי קנה לי מתנה, ככה סתם, בלי סיבה:

 (ואם כבר, אז תציצו גם פה, שתבינו באיזה קנה מידה חינני אנחנו עוסקים.)

איזה כיף לי!!! (מי שמזועזע עכשיו, שיקח נשימה עמוקה. זו הולכת להיות פסקה מעט ביזארית בעינכם. אבל כזו אני, ליתוס, נעים מאוד): אני מהלכת בבית כמו המלאכית של צ'רלי ויורה באוייבים דמיוניים. כל כך מגניב. יש משולש אור קטן שנדלק: ירוק כשמבריג ואדום כששולף. ויש גם ביט קטן של מקדחה חוץ מעשרה ביטים של מברגות מכל הסוגים. אבא שלי קיבל ממני נשיקה ענקית, ואזהרה שעם כאלה מתנות מגניבות, בביקור הבא שלו כל הבית יהיה מוברג: השטיח לרצפה, המפה לשולחן, הוילון אל הקיר. (כמו בסיפור עם הדבק-מגע של אתגר קרת). כזו קטנה ומקסימה המברגה החדשה שלי! ויש לה מטען שולחני, כמו של פלאפון. אני חושבת ברצינות להעמיד אותה באמצע הסלון. כל כך חמודה! וזה עוד בא ארוז בתוך קופסת פח עגולה כזו, של עוגיות. מדהים. אין כמו BOSCH, אני אומרת לכם.

ומה עוד?

הרהורים על פגישות (בלילה אחר),

אמא שלי רוצה נכד (בלילה אחר... :) )

והשותפה שלי נכנסת ביום שישי.

יש למה לחכות.

עכשיו מאוחר.

כל מה שעוד לא עשיתי, אנסה מחר.

לילה טוב.