~

האדמה טובה,

רק צריך

לשתול מחדש.

הלכתי לטייל עם הכלבה. השעה הייתה קצת אחרי חצות והרחובות היו ריקים, חוץ מהערסים הקבועים שיושבים בקיוסק בפינה, ואני משתדלת שלא ישימו לב אלי ולא יגידו לי כלום כשאנחנו עוברות בצד השני של הרחוב. הלכתי ודיברתי בטלפון עם אמא שלי, בעיקר על הסידורים הקולינריים של סוף השבוע, מי אוכל איפה מתי וככה. אחר כך היא סיפרה לי שחבר של נלוש (אחותי הקטנה) מגיע לארוחת ערב. נלוש בדרום אמריקה וחבר שלה נשאר בארץ. זו הייתה פרידה קורעת לב אבל נלוש אמרה שהיא מוכרחה לנסוע, ולו זה לא הסתדר, ו"אני לא יודעת מה יקרה בשנה הזו, או מה יקרה כשאני אחזור, אני לא מצפה שהוא יחכה, אבל אני פשוט לא רוצה לוותר". והיא בת 22 והוא נשאר איתנו בטרמינל, שניהם קצת בוכים כשהיא עלתה על המטוס עם כרטיס פתוח לשנה.

אז נלוש רחוקה והחבר שלה, בחור חמוד, מגיע כבר בפעם השניה בלעדיה לארוחת ליל שבת אצל ההורים שלי.

ואמא שלי המשיכה לספר: "את יודעת מה הכי מרגש? הוא אמר שהוא החליט לנסוע להצטרף אליה בינואר", ואני אמרתי "וואו, נהדר", ואחר כך "את יודעת, אני לא בטוחה שאני אוכל להגיע לארוחה מחר", וגם "לילה טוב, נדבר".

בינתיים הגענו לגן השעשועים, הכלבה ואני. הייתה רוח חזקה ששברה את החום הגדול, והחול בארגז היה רך מחפירות של ילדים. הכלבה רחרחה מסביב, כרגיל, ואני התיישבתי על הדשא במקום על הספסל ורציתי לבכות, לא בכי של אושר.

אני לא יודעת מה קורה. התמלאתי פתאום ברגש ההוא, שהרגשתי ביום שבו אחותי הגדולה סיפרה שהם מתחתנים. אני לא יודעת לקרוא לרגש הזה בשם, אבל נוכח מחוות של אהבה הוא מתעורר, חזק ומדכא, מחזיק לי את הלב בין אצבע לאגודל ולוחץ ולוחץ ולוחץ.

אולי זו קנאה. אולי זו הקרבה הגנטית לנשים יפות ומוכשרות שגברים אוהבים במעשים. רק קרבה.

הרחוב היה ריק ושקט ואני הרמתי ידיים כמו אחרי ריצה, כדי להזרים מהן את הדם חזרה אל המוח וגם אל הלב, וחשבתי, "איזה יופי. איזה יופי!" ונשמתי עמוק כדי לשחרר את הכאב, ואמרתי לעצמי בקול: תרגלי תתרגלי תתרגלי תתרגלי, 

תרגלי תתרגלי תתרגלי.

(הציטטות מתוך "שיר תתמודע זמני" של מאיר אריאל).

אני קצת מתביישת להודות שאני לא יודעת כלום על המלחמה הזאת. בכלל, אני לא יודעת כלום על מלחמות. אני לא יודעת איך נכנסים לזה או יוצאים מזה, אם הם אשמים או אנחנו, אם אנחנו צודקים או הם. אני לא יודעת את הרקע ההיסטורי-מדיני. אני לא מבינה בפוליטיקה, בטקטיקות מלחמה, בכלי משחית או בצבאות. אני לא קוראת עיתון יומי וכמעט לא רואה טלויזיה ואני מכבה את הרדיו ברגע שיעל דן עולה לשידור.

אני קצת מתביישת להגיד שאני לא יודעת כלום על מלחמות, ושמתוך החדשות אני נטפלת לתפל. אולי זה חצי אסקפיזם. למשל: רזי ברקאי דיבר היום על כך שיש אבל קולקטיבי אחר, טעון יותר כשמת חייל, לעומת מוות של אזרח. והקשבתי לו וחשבתי לעצמי שזה נכון, שבאמת יש  דיסוננס כזה. אולי כי כשמתים אזרחים, כאלה שישבו להם, ופתאום נפל עליהם טיל וגמרנו, אנחנו חושבים לעצמנו: חרא, אבל מה כבר יכולנו לעשות? אבל כשחייל נשלח לקרב, יוצא, ומת ולא חוזר, אנחנו מרגישים קצת כאילו שלחנו אותו בעצמנו למות. היינו אקטיבים. יש לנו חלק, הוא מת למעננו. אנחנו מרגישים אשמים, וקצת שהמוות הזה יכול היה להמנע (מיותר או לא מיותר, זה בכלל לא משנה). 

אחר כך כולם אמרו "בשש אחרי המלחמה" וחייכו חצי חיוך של תחכום. הנה זה תיכף. שניה נלחמים, והופ, ניפגש לקפה. אבל "בשש אחרי המלחמה" זו לא אמירה אופטימית בעיני. גם לא נאיבית. זו אמירה מתנשאת ותוקפנית ויומרנית. קצת כמו יעל דן, שמתחשק לי לכבות.

טריוויה:

"בשש אחרי המלחמה" הוא מועד הפגישה בין "החייל האמיץ שוויק" לידידו, ברומאן מאת יארוסלב האשק, ויש גם ספר, של יוסי גמזו, (קטגוריה ראשית: צבא, מצב הספר: כחדש, כריכה: קשה). סתם למקרה ששאלתם את עצמכם.

בא לי לכבות.