~

בהמשך לזה.

אנשים משתמשים באינטרנט כדי להכיר אנשים. זה קל וזמין ונוח מאוד ומעצם היותו מאגר המידע הגדול ביותר בכל הזמנים אפשר למצוא בו המון אנשים נהדרים, חברים וחברות, וגם בני ובנות זוג. אפשר למצוא בו גם המון אנשים פחות נהדרים, וגם המון חולרעות, אבל בואו נשאר אופטימיים בשלב זה). אז האינטרנט הוא כלי מעולה לצורך הכרויות, ואנשים התחילו להבין את זה כבר מזמן, אבל נדמה שרק בשנים האחרונות הכרויות באינטרנט הפכו למשהו לגיטימי, כזה שמותר לא רק לאנשי מחשבים או למכוערים או למיואשים אלא גם לכל השאר. אם להשתמש בעולם המושגים שלי, האינטרנט הפך מאנדרדוג ללברדור. 

אף אחד כבר לא מתבייש לספר שהוא הכיר את אהובתו באינטרנט. להפך, אפשר להגיד את זה עם שמץ של גאווה, חצי חיוך וקריצה, כי כולם יודעים איזה ג'ונגל יש פה, ולמרות כל זאת ואף על פי כן, אנשים מוצאים אהבה.

בקיצור, רציתי לומר, שזה כלי מעולה האינטרנט הזה, אבל כמו כל כלי, צריך לדעת להשתמש בו.

אינטראקציות- חלק I- מחשבות לגבי התמונה. קטע מצ'ט שהיה באמת.

- למה לא שמת תמונה?

- אני מעדיף לא לשים תמונה באתר.

- כן, אני מבינה. אבל למה?

- כי אני לא חושב שאני צריך תמונה

- לדעתי, סטטיסטית, תקבל פחות פניות, וממילא בסוף תפגש. לא עדיף להראות וזהו?

- אני לא חושב על הדברים כמוך

- איך אתה חושב?

- כן, נפגש בסוף, אבל כבר יצא לי להפגש עם מישהי שלא בדיוק היתה דומה לתמונה שלה, ויש מסנג'ר אם רוצים להחליף תמונות. ( רצוי שיהיו מהזמן הקרוב ).

- תשלח לי?

- אין לי תמונות עדכניות אז אני גם לא רוצה לשים סתם, או לשלוח סתם.

- אני לא מבינה את זה. 

- יש לי תמונות. הן מלפני שנתיים.

- אז תצטלם!!

- אם יוצא אז אני מצטלם ואם לא אז לא. אני לא חושב שתמונה זה דבר כזה קריטי.2 אנשים יכולים לדבר אחד עם השני בטלפון למצוא חן אחד בעיני השני, להפגש ולהחליט אם נראה להם או לא.

- אבל רגע. אם אתה משתמש באינטרנט כדי להכיר, ואתה מחפש באמת היכרות מוצלחת, יש משמעות רבה למציאת חן בסיסית. אם לא מוצאים חן (גם ויזואלי! בוא לא נהיה נאיביים) אז אין טעם להפגש (בהנחה שהתמונות אמיתיות, עדכניות וכו).

- אף אחד לא הולך מארומה לחופה

- אין טעם להגיע לפגישה ואז לגלות שאם רק היית יודע לא היית יוצא מהבית, וגם אין טעם לשים תמונה לא אמינה כי ממילא בפגישה האמת יוצאת לאור, ובגלל זה אני לא מבינה אנשים שלא מראים תמונה. לא חבל על כל האנרגיות ?

- כן אבל אנחנו יכולים להניח ואני יוצא מנק' המבט הזו שכולן נורמליות ונראות טוב מאוד כמוני

- למה ? זה נאיבי.

- אני לא חושב שזה נאיבי .

- יש הרבה בחורות (וגם בחורים) שאינם נורמליים או נראים טוב כמוך.

- אני חושב שלא חייבים להחליט על בסיס תמונה. ומה אם הבחור לא פוטוגני ?

- תקשיב, ברור שזה לא הכל. ברור שחייבת להיות שיחה וחייבת להיות איזו כימיה. אבל יש אנשים שהם לגמרי לא לטעמך. ואני לא מדברת על קצת לא, כי עם קצת לא שווה להפגש, אבל מי שלגמרי לא, לא הייתי פונה אליהם מראש.

- מגדר יותר מצומצם ברור.

- ואתה יודע מה? גם לאנשים האלה, שהם לא לטעמך, שווה לשים תמונה, כי עדיף להם שלא תפנה אליהם בכלל מראש, מאשר שהם יצאו איתך ואז תזרוק אותם. זה הרבה פחות מעליב אם לא תפנה אליהם מראש. 

- כימייה נוצרת רק אם 2 אנשים רוצים ליצור אותה . 

-

- להגיד לבן אדם שלא מתאים בעדינות זה גם משהו שצריך לדעת לעשות

- ברור. אבל תסכים איתי שאם אפשר למנוע את זה מראש, זה עדיף.

- עדינות + אסרטיביות. אם היינו יכולים למנוע הכל מראש היינו נמנעים מסיכון והולכים על בטוח כל הזמן לא היינו מפסידים אף פעם והיה נורא משעמם.

- אני בחורה אופטימית מטבעי. אני מאמינה שכל אחד מוצא חן בעיני מישהו. אבל אני גם רציונאלית ויודעית שלא כולם מוצאים חן בעיני כולם. אין מה לעשות.

- טוב הגענו לפילוסופיה. התעייפתי

- גם אני. אני חושבת שאני אלך לישון.

- אני משאיר לך את הטלפון שלי. תתקשרי.

(NOT)

מה כל כך קשה להבין פה? לכולם יש אינטרס לשים תמונה אמיתית (מחמיאה כמיטב יכולתם, אבל מהזמן האחרון) באתרי הכרויות.

ואז יש את אלה שאומרים שהם לא שמים כי לא מתאים להם שאנשים יזהו אותם. אבל למי איכפת אם אנשים יזהו אותך? העובדה שאתה רווק (בהנחה שאתה באמת רווק) היא משהו שכנראה ידוע לסביבה שלך. העובדה שאתה מחפש היא משהו להתבייש בו? בעיני זה בדיוק להפך. חוצמזה, תאמינו לי, אם מישהו שאתה מכירים יתקל בתמונה שלכם באתר, הייתה סיבה לכך שהוא נכנס לאתר, וזה כנראה לא היה בשביל למצוא אתכם. קפיש?

עכשיו תקשיבו: אם יש לכם מה להגיד, תגידו. זה נושא חשוב אך מוזנח, והלוגיקה, וגם הפסיכולוגיה כאן מעניינת.

(ואם מישהו כותב על זה אצלו, נא לעדכן אותי, קודם כל כדי שאקרא ואתפלמס אתכם, וחוצמזה כדי שאפשר יהיה לעקוב).

טיזר לפרק הבא ( אינטראקציות- חלק II), שאני לא מבטיחה שהוא יהיה הפוסט הבא, אבל מתישהו, אם תרצו, אכתוב גם אותו: 

  הבהרה: זה לא צילום אילוסטרציה.

אכן, תמונות קשות, יעקב.

שבת שלום.

זוכרים שכתבתי פה פעם (אני לגמרי לא מצליחה למצוא איפה או מתי), על החיוך המטופש שאני מחייכת בכל פעם שאומרים ברדיו אסתי פרז, כי זה מזכיר לי אוסטופורוזיס ?

אז עכשיו יש לי שדרן חדש, שבכל פעם שהוא מסיים להקריא את החדשות, אני מאושרת.

אסף בינדר.  כאילו, חדשות,

been there. done that.

לפעמים אני מה זה מפגרת.

(אבל חיננית).

כשאני מחשבת אחורה, אני חושבת שזו תקופה של איזה שש שנים, שבה הקאתי פעם בשבוע-שבועיים ואחר כך מקסימום כל שלושה שבועות.

זה התחיל כשחזרתי מהמסע הגדול (של אחרי הצבא). ימים של הקאה הם ימים שמתחילים בהתעוררות בסביבות ארבע בבוקר מבחילה. אני מנסה להקיא ולא מצליחה, וזה מלווה אותי כל היום, עד הערב. מלווה אותי בגלים כאלה, שנעים בין צרבת קלה לחוסר יכולת לדבר, כי נדמה שאם רק אפתח את הפה.... סיוט, ושום דבר שאני מנסה - לא עוזר. לא לאכול ולא לא לאכול. לא כדורים נגד צרבת ולא כדורים נגד הקאות, ולא קולה ולא לימון ולא שקדים ולא חלב. בשלב מסויים כבר הפסקתי לנסות ופשוט חיכיתי לערב. לפעמים לקחתי יום חופש, כי ידעתי שמחכה לי יום של סיוט. בלילה, או לפנות בוקר הייתי מצליחה סוף סוף וההקלה הייתה עצומה, מיידית. ימים כאלה השאירו אותי מותשת.

להקיא פעם בשבוע או שבועיים, אתם קולטים? זה המון. הלכתי לרופאים מכל מני סוגים, מומחים למינהם, והם בדקו בי את כל מה שאפשר. חיידקים, הליקובקטר, ריפלוקס, חומציות הקיבה, גסטרוסקופיה עם ובלי הרדמה, בדיקות אלרגיות.. הלכתי לגסטרואנטרולוגים (לכמה), לתזונאית, להומאופת, לטיפולי אוקופונקטורה... ניסיתי כל דבר שאמרו לי שיכול לעזור, אבל אף רופא לא מצא כלום ושום דבר לא עזר.בסוף קראו לי "מעי רגיז" והציעו לי להמנע מתהפוכות רגשיות, כי לשיטתם, פזיולוגית אני תקינה והסאגה הזו פסיכולוגית.

אם אתם שואלים אותי, לא היה שום קשר בין ההקאות למצבי הנפשי או לתקופות של לחץ (ותאמינו לי שאני הכי מודעת לתגובות של הגוף למצבים נפשים. אני פסיכוסומטית. העור שלי מגיב והפרקים שלי מגיבים וספירת הדם שלי מגיבה למצבים נפשיים). ההקאות לא היו קשורות. 

לא חשוב. בכל מקרה, מי שמקיא כל כך הרבה, לאורך כל כך הרבה זמן, לא רק הקיבה שלו משתתפת בזה, אלא גם הושט והפה, ובתוכו, בעיקר השיניים. האֶמייל של השיניים לא מגיב טוב לחומציות הקיבה, וזה בלשון המעטה. חורבן השיניים הפך לדבר שהכי מפריע לי בעצמי. 

משנה לשנה, פיתחתי לי מחול שדים פרטי. הקפדה על צחצוח (יהרג ובל יעבור). קניתי את המשחה הכי טובה והכי מגעילה שיש (פרודונטקס). קניתי מי פה מהסוג היקר. קניתי מברשת שיניים חשמלית נטענת שעושה 7,600 תנועות לדקה בשלושה מימדים. הקפדתי ללכת לשיננית בזמן, ולרופא שיניים (בדיעבד - רופא מחורבן, אבל לא יכולתי לדעת. האשמתי את עצמי). זה לא עזר. הנזק נעשה וכל עוד ההקאות המשיכו (ואפילו שצחצחתי שיניים תיכף אחרי), המצב הלך והתדרדר.

לפני שנתיים בערך, נואשתי מכל הבדיקות הרפואיות. ידעתי שנשארתי רק אני להציל את עצמי מעצמי. כמו מדענית אמיתית, התחלתי לעשות כל מני נסיונות עם אוכל. גיליתי שלא טוב לי רטבים של עגבניות ואסור לי פלפלים (אחח. געגועים לשקשוקה). גיליתי שלא טוב לי עם דברים שמנים, ואסור לי מטוגנים, ובעיקר לימדתי את עצמי שני דברים חשובים: 1. להפסיק לאכול לפני שאני שבעה, ו- 2. לא להיות רעבה.

אתם יודעים מה? נראה לי שהצלחתי. הפעם האחרונה שהקאתי היתה כשהתייבשתי, ולפני זה במרץ, בגלל וירוס. ההקאה הספונטנית האחרונה שלי, מהסוג המוכר, הייתה לפני יותר משנה. (כמה טוב שיש בלוג!) אני חושבת שאפשר להכריז על סיומה של תקופה.

סיומה של תקופה וזמן לתיקון נזקים.

בחצי השנה האחרונה הלכתי להתייעץ עם יותר משבעה רופאי שיניים באזור המרכז, הטובים ביותר שיש לשיקום הפה. כל פגישה כזו הייתה לי איומה, מעצם קיומה. בכל פגישה כזו האשמתי את עצמי מחדש במצב הגרוע שהגעתי אליו. התכווצתי תחת המבטים הבוחנים של הרופאים. יותר מפעם אחת התפרקתי מזה.  היה לי קשה נורא. היה לי קשה אבל ידעתי שאין מעקפים. שכדי להגיע לצד השני של יערות של שדים - חייבים לחצות אותם. פגשתי רופאי שיניים שחצנים ורופאי שיניים חביבים, כאלה עם חדר המתנה מלא אנשים רועשים וכאלה עם חדר המתנה מלא בטלויזיות פלזמה. קיבלתי המלצות מכל מי שאני מכירה וידעתי שלא איכפת לי כמה זה יעלה, אני חייבת לתקן. חייבת להחזיר את החיוך.

אז זהו. סוף סוף מצאתי רופא שמוצא חן בעיני. שקיבלתי עליו המלצות וראיתי דברים שהוא עשה ושאני סומכת עליו ושאני מרגישה נוח תחת הידיים שלו. הטיפול עצמו עתיד להיות מהיר למדי. סוג של "המהפך". כמה טיפולים קטנים ואז - מתישהו בקיץ הזה - יום אחד אני אכנס אליו אחת, ואצא ממנו אחרת. לראשונה בחיי אני עומדת לשלם יותר ממה שיש לי, או יהיה לי בשנה הקרובה. לא איכפת לי. (הלוואה).

קבעתי את הטיפול הראשון לשבוע הבא.

אני מתה מפחד.

חוצמזה הממזר השמן ואני  - על אתרי הכרויות. הנה פרולוג. יש לי המון מה לכתוב. תבואו.