~

אני לא האישה הזאת. אני לא רוצה להיות האישה הזאת, אבל חמלה היא דבר מציף ואתה יכול לשמוע מישהו בלי אמא בוכה לך מאחורי הבונגנביליה רק כך וכך לילות, לפני שהשעה תתחלף שוב לחד ספרתית והחושך יסמיך ואתה תדע שאם אתה רוצה לישון את הלילה הזה, אתה מוכרח לקום וללכת עכשיו, ככה, כמו שאתה, במכנסיים קצרים, ולראות מה אפשר לעשות כדי להרגיע.

רציתי לכתוב שכל אחד היה מרגיש ככה, שזה מוכרח להיות איזה יצר קמאי,אבל התאפקתי מספיק לילות בשביל להבין שבסביבה שלי כל אחד עסוק בדברים אחרים השבוע, וכנראה גם חסין בפני בכי תינוקי כזה, רעב. אולי החמלה שלי חזקה יותר מהנורמה. אני לא יודעת, אבל חמלה זה רגש מציף, ויש בה זרמים תחתיים שקשה נורא לעמוד נוכחם.

אתם מבינים, אני לא מוכנה בשום אופן להיות האישה הזו, שיש לה גינה מלאה בחיות אסופות. אפעם לא היו לי בזמן נתון יותר משני הולכים על ארבע. אני אוהבת חיות, אבל אני לא גן חיות ולא בית מחסה. אני אוהבת ריח של ורדים ושקט מצוייץ יותר מריח של פיפי ונביחות ויללות. מי שקורא פה לאורך זמן בטח מחייך עכשיו חיוך קטן כזה, בזוית של העין, ואני מודה - בעל חיים עוברים פה, והרבה פעמים גם עוצרים להחלמה והתחזקות וליטוף. יש לי את כל זה לתת. חמלה היא רגש חזק ומציף וטואטאלי ואני נהנית להתמלא בה. כיף לצוף וכיף להתמסר, אבל בסופו של יום, אני לא מוכנה בשום אופן להיות האישה הזו. כל עוד זה תלוי בי, יהיו לי לעולם מקסימום שני הולכים על ארבע בכל זמן נתון. וברירת המחדל היא אחת. 

אז ככה יצא שעוד לא הספקתי לכתוב פוסט פרידה משרול (שלא באמת עף מכאן, אני חוששת שאולי לא יעוף לעולם, אבל הוא הולך וחוזר כבר ארבעה ימים, פרי ריינג' פיג'ן) וכאילו מישהו מלמעלה מארגן לי תורים, אמש הגיע לכאן הגוזל החדש. מתוק מתוק. רעב רעב. בודד בודד ומתמסר.

אני עוד צריכה לכתוב על שרול. חשבתי שיהיה לי יותר זמן להפרד ממנו, אבל הפרידה היא רגע קצר אחד. אפשר להקפיא אותו. אפשר להחיות אותו שוב ושוב מחדש, אבל האמת היא שכל מה שבא אחריו תלוי פשוט בכל מה שבא אחריו, ומה שבא אחריו דורש התמסרות מהסוג שרק חמלה יכולה לקיים.

 אני לא מאמינה שקמתי אליו בשש בבוקר, בלי שעון, אבל הוא כזה מתוק, אלוהים אדירים.

(וגם דומה לגורה).

הכל התחיל כשפגשתי את טוקה בחולון. הסתובבנו קצת. למעשה, הלכנו דיי הרבה. זה היה ערב כיפי.

בסוף ההליכה ראינו פתאום דוכן, ובדוכן היו פליירים של הגרלה של הסינמטק החדש שתכננו לפתוח שם. 

שמחות וטובות לב וחובבות קולנוע שכמותינו, מלאנו את הפרטים ושכחנו מכל הסיפור.

כמה שבועות אחר כך הייתה ההגרלה ומישהי התקשרה להודיע לי שזכיתי בכרטיס לסרט-  איזה סרט שאני רוצה, למימוש עד סוף החודש, יוהו! 

אז מאחר והחודש תיכף נגמר, נסעתי לשם היום, לראות את "אורות הכרך" של צ'פלין. מסך גדול. אולם מקסים. מעט אנשים, בעיקר מבוגרים. שני ילדים, ואחד בחור שווה שבא לבד.

והסריטו את הסרט. הסריטו ממש. עותק מקורי, 35 מ"מ. אנחנו מדברים על סרט מ- 1931, כן?

למעשה, כשצילמו את הסרט הזה כבר היה קול בקול-נוע, אבל צ'רלי נשאר נאמן למי שהוא, ולמה שהוא יודע לעשות הכי טוב. ככה יצא שבאורות הכרך יש סאונד, אבל גם מעט האנשים שמדברים שם, מדברים ג'יבריש. לקולנוע האילם יש שפה אוניברסלית, וצ'רלי לא רצה לוותר על זה. מי מקוראיי שלא ראה (נו, צ'רלי הנווד העני מתאהב במוכרת הפרחים העיוורת)- כדאי לו לראות. בטח יש בדיוידי באוזן, ואפשר גם ביוטיוב בחלקים, למרות שזה קצת עלוב. יש משהו כל כך נעים בסרט הזה... כיף להתמסר לו. קצת צחוק, קצת בכי, הוא נכנס לך ישר ללב.

בכל מקרה, ההקרנה הזו לא הגיעה אל סופה. איפשהו בדרך קרה מה שמסתבר קורה לפעמים עם סרטי 35 מ"מ: הם פתאום נשרפים באמצע ההקרנה. אתה יושב לך באולם, רואה סרט, ופתאום הפריים מתמוסס לך מול העיניים. האור באולם נדלק. המסריט (היה שם מישהו שקרא לו "הסרטן") צריך להוציא את הסרט מהמסרטה, לגזור את הפריימים השרופים ולהדביק את הסליל מחדש. בינתיים אנשים התבאסו, והחזיקו אצבעות שהסרט ימשיך. האנשים שישבו מאחורי נעשו נוסטלגיים, ואני עודדתי אותם לספר לי עוד:

-" אחרי ההקרנה היינו יוצאים מהאולם לאסוף את הפריימים הגזורים. לפעמים, אם היה לך מזל, יכולת לזכות בפריים של שחקנית!"

- "אני הייתי מכין מזה פצצות סרחון. את יודעת איך הפולרויד מסריח כשהוא נשרף?!"

- "ולפעמים, אחרי כמה הקרנות, היו חסרים בעלילה קטעים שלמים!"

אחרי שהסרט הודבק מחדש וכל מי שיכול היה הגיע לאולם להתנצל, ההקרנה המשיכה. אבל כמה רגעים אחר כך זה קרה שוב, ומנהלת הסינמטק בקשה סליחה והחליטה שלא להמשיך בהקרנה. חילקו לכולנו כרטיסים חדשים, אבל כולם רק ביקשו שתהיה הקרנה חוזרת. המנהלת הבטיחה שתהיה.

ככה יצא שאפילו שהכל התנהל עקום, היה לי ערב ממש כיפי, ומעניין. ויהיה לי עוד אחד,

וזה הכל.

או: כך תכיני עוגת יומולדת "ורודה בצורת פרפר" לאחיינית שלך המתוקה:

(אזהרה: זה נורא כיף. במיוחד כשיוצא הו כה מעולה וטעים גם לגדולים !).

א. הכיני עוגה טעימה

אני הכנתי עוגת שוקולד קלה להכנה ומעולה, לפי המתכון של קרין גורן, אבל עם אלתורים על הדרך כי לא היו לי מספיק פרודוקטים. לפיכך, המתכון, כפי שאני הכנתי ויצא מעולה:

1.5 כוס שמן

1.5 כוס סוכר

6 ביצים

1.5 כוס שוקולית

1 גביע שמנת חמוצה

0.5 כוס שמנת מתוקה

1.5 כוס קמח

1.5 כפית אבקת אפייה

תמצית וניל

מערבבים הכל הייטב, שופכים לתבנית (חד פעמית מלבנית עמוקה) ואופים כ- 45 דקות ב 180 מעלות (או עד שמוכן).

ב. הכיני קרם ורוד

חשבתי להכין קרם חמאה, אבל לא הייתה לי מספיק אבקת סוכר, ואולי בכלל עדיף. לפיכך, הכנתי קצפת:

1 שמנת מתוקה + 2 כפות סוכר + כמה טיפות של צבע מאכל אדום (עד לקבלת הגוון הרצוי). אפשר כמובן להווריד במשהו יותר בריא, כמו פטל נגיד, אבל לא היה לי, ולכן, שלוש טיפות צבע מאכל. נחייה.

לו היה לי שוקולד לבן, הייתי מוסיפה. אבל גם זה לא היה. נו. זה היה פרוייקט ספונטני ביום שישי בצהריים. 

מקציפים כמה דקות, עד שמקבלים קצף יציב.

ג. חותכים את העוגה

זה השלב שצריך להיות בו קצת מוכשר, למצוא ציור טוב באינטרנט להעתיק לצייר, להתאים לגודל התבנית, להדפיס, לגזור, להניח על העוגה ולחתוך בזהירות. אפשר גם ישר לחתוך את העוגה, אבל בשביל זה צריך להיות ממש מוכשר.

אחרי שחתכתי, ציפיתי תבנית גדולה בנייר כסף, והעברתי את העוגה החתוכה אליה. צריך לעשות את זה מאוד בזהירות.

ד. מצפים ומקשטים!

החלק הכי מאתגר הוא לצפות את העוגה עם הקרם. צריך סכין מריחה ומלא סבלנות. אחר כך מתפרעים עם הקישוטים והסוכריות כיד הדמיון הטובה עליכם. אני התבאסתי נורא לגלות שעושים עכשיו  את העדשים בצבעים פסטלים. בניתי עליהם לצבעוניות מתפרצת. בסוף פיזרתי פרחים מהגינה מסביב לפרפר, וזו היתה תוספת הצבע לעניין.

ה. מדליקים עם ילדי היומולדת, מבקשים משאלה וטורפים!