~

ומעניין לעניין באותו עניין: אני כזאת. אני לא מסוגלת להתמודד עם תוקפנות אלימה. ברגע שיש סביבי שמץ של תוקפנות, אני מתכווצת. ממש. זו יכולה להיות תוקפנות מילולית או פיזית, אני פשוט לא מסוגלת להיות שם. אני גם לא מסוגלת ללכת משם. אני מתכנסת לתוך עצמי ומאטה, כמו דבר שמתקרב לחור שחור, נשאב ומאט לתוך עצמו. כשהייתי קטנה לא הייתי כזו. יכול להיות שזה התחיל מהפעם ההיא, שהעזתי ללכת מכות בחצר של בית ספר עם מלכת הכיתה. זה היה קרב מהסוג שכותבים עליו. מישהו צעק "יש מכות יש מכות" והחצר סביבנו התמלאה בילדים להוטים. אני לא זוכרת ממה זה התחיל, אבל אני זוכרת הייטב איך הייתי משוכנעת שאני מחסלת אותה בשניה. בכל זאת, הייתי ג'ודאיסטית (חגורה צהובה!). היא הייתה תוקפנית והיו לה היו שני אחים גדולים, מה שהכשיר אותה פי מליון למכות. בעוד שאני ניסיתי לתפוס את דש הטישירט שלה ולהוריד אותה לריתוק שבו התמקצעתי באותם ימים, היא תקעה בי כמה אגרופים, הפילה אותי לריצפה, האכילה אותי בחול, השאירה אותי בוכה והלכה עם שובל של ילדים מריעים אחריה. אין ספק שזו הטראומה הגדולה של ילדותי המאושרת. כאבתי מבפנים החוצה ומבחוץ פנימה, ושנאתי אותה מאז ולעולם ועד עצם היום הזה. למעשה, אני חושבת שמאז אני אני פוחדת מתוקפנות עד שיתוק. אני יודעת שזה יכאב. זה כואב לי עוד לפני שזה מתחיל. זה משפיל ואני לא רוצה חלק בזה, משום צד. באינסטיקט החייתי הקיומי של פייגט אור פלייט (fight or flight), ברירת המחדל שלי היא לברוח. להתקפל, להתנצל, להשתדל. אלוהים, אני כזו נמושה-שוחרת-שלום.