~

עוברים עלי ימים קשים. ארוכים. מלאים במחשבות, ובתוך כל זה, חוסר שינה גדול ומצטבר עוד משבוע שעבר, שהופך את הקיום למטושטש, את המחשבה לספירלית, שמאדים את העיניים ומציף את הדמעות. זה מתחיל בלחץ בעבודה, שדורש שעות נוספות, ואני, אחרי עשר שעות, כבר אין עם מי לדבר, שלא לדבר על מי שימהל לך תמיסה או יתכנן את הניסוי הבא. וכל זה תחת ידיו של אחראי חדש, שהוא חמוד והכל, אבל כישורי הניהול שלו לוקים בחסר. אני עובדת בתוך לופ של עשייה שקשה לעקוב מתוכו אחרי התמונה הגדולה, מה שגורם לי להרגיש כפועלת שחורה באגף הייצור, ומתוך העייפות להכנע להרגשה הזו, ולהגיד לעצמי, בסדר. שיגידו לי מה לעשות, אני אעשה, אבל אחרי שעתיים במצב הזה אני מתעצבנת מזה שאומרים לי מה לעשות וטועים ומשנים ומתחרטים ולי אין מושג מה השיקולים או מה נכון לעשות בעיני. זה יעבור תוך כמה ימים, אבל בינתיים אני חייבת להצליח לעקוב אחרי התמונה הגדולה גם כשאני עושה את העבודות הקטנות, אחרת אני אצא מדעתי.

אחרי חצי שעה נסיעה ועוד עשר שעות עבודה ועוד חצי שעה נסיעה אני חוזרת הבייתה מותשת. אני מתמלאת באושר לראות אותו. אבל חצי שעה אחר כך יש לי פילאטיס, שזה הכי מנתק ומרגיע ומחזק, ואני מרגישה שאני חייבת ללכת, אבל קשה לי להשאיר אותו שוב. אני רוצה להיות איתו. ואז אני מתמלאת ברגשות אשמה, וחושבת אולי לא ללכת, ובסוף הולכת, וכל השיעור חושבת אם לא עשיתי טעות, אולי הייתי צריכה להשאר,לבלות את מעט הזמן שעוד נותר ליום הזה איתו.

כשאני חוזרת אכולת רגשות אשמה הוא מחבק את הגוף המזיע-תפוס השרירים שלי ושואל איך היה. "היה קשה. מלא רגשות אשמה", אני אומרת לו. "כל היום אני מתגעגעת אליך ורוצה אותך, ואני לא מגיעה אליך. אולי לא הייתי צריכה ללכת"." אני אוהב אותך", הוא אומר לי, "אל תרגישי אשמה. את אוהבת את הפילאטיס. אני שמח שהלכת".

"זו תקופה כזו בעבודה", אני אומרת לו. "בקרוב זה יעבור. אני אחזור מוקדם יותר".

"בקרוב גם אני אתחיל לעבוד", הוא אומר לי, "וגם אני אחזור מאוחר לפעמים".

למחרת לא היה לי פילאטיס, אבל הלכתי לראות את אחותי הקטנה במדידה-לפני-אחרונה של שמלת הכלה המ-ה-מ-מ-מ-ת שלה, ואחרי שמתוך העייפות הייתי מצחיקה וצינית ושעשעתי את כולם, בקפה של אחרי העלתי (למה העלתי?) נושא, שאין לי חשק לפרט כאן כרגע, כי הוא עוד גולמי ובלתי מעובד ומעליב מאוד מאוד, ובעוד אני מנסה להסביר איך אני מרגישה בנוגע אליו, השתנקתי לפתע ופרצתי בבכי שלא אפשר לי להשלים את המשפטים, וכל זה בעיצומו של בית קפה תל אביבי, מול אחותי ואמא שלי וגיסי הצעיר לעתיד, כמה טראגי.

תקציר האירועים: מישהו אמר עלי משהו שהעליב אותי, ומישהו אחר אמר שהוא יעשה משהו בקשר לזה, באופן בלתי מתחשב בעליל (בי, בזמן שלי, בצרכים שלי, בפרטיות שלי). אז נכון - התגובה שלי הייתה מוגזמת, אבל נפגעתי פעמיים, בעודי עייפה מותשת ומלאת רגשות אשמה וגעגוע, משתי דמויות שאני אוהבת ומעריכה. ובכיתי כל הדרך הבייתה, והגעתי לחיבוק שלו עם עיניים אדומות, ואמרתי לו "בכיתי", ושוב התחלתי לבכות, והכנסתי את הראש מתחת לכרית ובכיתי עוד, חבוקה, ואז יצאנו לאויר ושתינו בירה וסיפרתי לו בקושי, כי כל אימת שאני מדברת על המקרה אני מתחילה לבכות ומשתנקת (למה נפגעתי כל כך?! הצטרפו אלי לפרק הבא של "על הספה").

ועכשיו בוקר. הוא נסע (חתיך, בחולצה מכופתרת ומכנסיים בהירים) לראיון עבודה, ואני הייתי צריכה לנסוע לעבודה לפני ארבעים דקות,

אבל אני יושבת כאן כי כואב לי הראש

ובא לי לאחר.

זה לא ממקום שוביניסטי. אני יודעת, ואין לי ספק שגם הוא יודע שאני מסתדרת יפה מאוד בכוחות עצמי. שאני יודעת לעשות הרבה דברים טוב כמוהו, ודברים אחרים טוב ממנו, ואני לא מתכוונת לתפירה ורקמה, אבל הוא ג'נטלמן. הוא כל הזמן ג'נטלמן, ואני אוהבת שהוא ג'נטלמן: תמיד תמיד תמיד פותח לי דלתות , מושיט לי יד כשאנחנו מטפסים על גבעה (גם אם היא לא תלולה), מתעקש לסחוב את התרמיל עם כל הדברים ומשאיר אותי עם כובע וחיוך.

אין לו בעיה שאני אנהג, וגם בעניינים הפיננסיים אנחנו מקפידים על שיוויוניות גמורה, אבל  כשאנחנו חוזרים מהסופר הפסיכי מתעקש לסחוב את כל (!) השקיות לבד. "אני חזק", הוא אומר לי באנגלית עם מבטא של שוורצנגר, ושנינו צוחקים.

לפעמים הוא מסכים להשאיר לי את העיתון. 

בהתחלה הייתי ממורמרת. "אבל למה אתה לא מוכן להשאיר לי כמה שקיות?! אחת?!", "זה כבד לאללה, נו. תן לי לעזור קצת!!"

הוא אומר "לא".

"למה?!"

"ככה."

זה מצחיק אותי. אני מחייכת. אחר כך אני לוחשת לו: "כזה גברי ומסוקס!"

וממהרת לפתוח את האוטו ולהפעיל מזגן.

מהאוטו הבייתה, אני כבר לא מתווכחת.

הולכת עם תיק ומפתח, והוא מאחורי עם עשר שקיות בכל יד.

כולל אבטיח.

אני אצטרך להתרגל להתנהג כמו גברת", אני אומרת לו. הוא צוחק.

"אל תדאגי. אני חושב שתתרגלי מהר מאוד".

מה שנכון, נכון.

הוא אשר אמרתי.

http://artofmanliness.com/

בשבת, מוקדם בבוקר, ההורים שלו קפצו אלינו, בהתראה בלתי אפשרית, עם אחיו המושבניק הבריון על תקן סבל, שולחן כתיבה וארון גדול. אני קמתי הרבה לפניהם, אולי בחמש לפנות בוקר, מחמת האימה. הבית היה מטונף. הכתם של הנזילה על תקרת הסלון. ערמות של כלים במטבח ובסלון (יום קודם חגגנו יומולדת לאמא שלי, ועוד לא הספקנו לסדר). חמש בבוקר. אחוזת אימה בהיתי באויר של חדר השינה, ולא קמתי. מה יחשבו עלי ההורים שלו כשיראו את הבית שלי? איזו קטסטרופה. ואולי עדיף ככה, בלי למרק לכבודם. יש לי כלבה וחתולה ומשרה מלאה, וכל מה שזה אומר. בשמונה השעון צלצל והוא קם, והתחלנו להזיז ארגזים מחדר לחדר כדי לפנות מקום לרהיטים שהם יביאו. אחר כך הם באו, חייכנים. מצאו בקלות. התלהבו מהחצר. סחבנו מהעגלה לחדרים. הזזנו רהיטים מצד לצד. הרכיבו את הארון והשולחן שלו בחדר העבודה. עזרו לנו להעביר את הספה הגדולה לסלון. למרגלותינו התבדרו לכל עבר תלתלי חתולה, שפנפני אבק וצרורי שיער של הכלבה. על התקרה בפינת חדר העבודה (חדר מחסני עד כה) נחשף קור עכביש עצום. בסלון, כתם העובש של הנזילה התנסס מעל ראשי כענן שחור של אמצע פברואר. מצבי חמור, חשבתי לעצמי, ובחנתי את אמא שלו. היא ראתה הכל ולא אמרה כלום. אני התרוצצתי סביבה עם מטאטא וניסתי לשפר את המצב, מה שכמובן הפך את המצב להרבה יותר גרוע. "כן, גבירותי ורבותי", קרא הכרוז הפנימי שלי, "לית לא הזיזה את המזנון כדי לטאטא את אבק הקידוח שנערם שם לפני חצי שנה, כשהתקינו לה את המזגן !!".

"המזנון כבד", מלמלתי לעצמי. "ודווקא כן נקיתי מסביב. ממילא לא רואים מה יש שם, מאחוריו. לכולם יש מקומות כאלה. המפ."

אחר כך אמא שלו הציעה לתקן לי את המנעולים של אותו מזנון, שהיו מקולקלים עוד לפני שעברתי לשם. היא הבריגה אותם החוצה בשניה וחצי, למדה את המנגנונים תוך שתי שניות. "תראי איזה יופי", היא אמרה לי. "המפתח מסובב את הלוחות, שדוחפים את הפין הזה כאן. כמה חכמה יש בדברים הפשוטים".  אחר כך היא החליפה בין המפתחות, רשמה לי בונוס שלושים נקודות כששלפתי WD40 ומברג קטן, והיי הופ כל המנעולים כחדשים. תותחית. אחר כך הגשתי מים לכולם. אספתי עוד עשר נקודות בונוס מאחיו, שגילה על המקרר מכתב שקיבלתי מהחברה להגנת הטבע. התנצלתי (שוב) על הבלאגן, וחיכיתי שהם ילכו כבר. הייתי עייפה. רציתי ארוחת בוקר וקפה ושקט. גם הוא. 

בסוף זה נגמר. הבטחתי להזמין אותם לביקור אמיתי, לבית מסודר. התחייכנו ליד השער. שבת שלום.

אחרי שאכלנו ונחנו קצת, פרקנו ארגזים וסידרנו לנו את הבית. המחשב שלי עזב את חדר השינה ונדד לחדר העבודה החמים שלנו, שיש בו שני שולחות כתיבה, וספה ושטיח, ושולחן נמוך של סלון. גם הפינה של הכלבה והפינה של החתולה נמצאות שם, וגם ארון שירות כזה, למצעים ומגבות. ארון שירות! כמה מבוגר וזעיר בורגני מצידנו! את השולחן שלי שמתי בפינה של החדר, מתחת לחלון. יש לי אור ועצים, וחתולה על אדן החלון. הוא על הקיר האחר. אנחנו יושבים גב אל גב. ביחד לבד, לבד ביחד. הוא מתמכר מחדש לאיזה משחק מחשב ישן, כובש עולמות והורג חיילים, ואני רואה האנטומיה של גריי ובוכה, כי אני כזאת בחורה לפעמים. עם הגב אליו אני כותבת (שוב הזמינו ממני טקסטים) אבל אני לא יכולה לכתוב בבלוג. לא כשהוא מאחורי.

מדהים איך העולם משתנה סביבו. איתו. פתאום החברים החדשים. הרהיטים החדשים. אני משנה דברים כדי לחזור מוקדם יותר הביתה. אנחנו ממציאים שגרה של שיחות של ערב בגינה. פתאום אנחנו ראי מצבי הרוח. פתאום המון המילים נאמרות. ומישהו שומע כשאני ממלמלת לעצמי או לחיות. וקוים דקים שאני צריכה ללמוד להלך עליהם בזהירות, על קצות האצבעות, ידים פרושות לצדדים, כמו למשל להזכיר לו, או לא להזכיר לו דברים שהוא שוכח בכוונה.