כינוי:
מין: נקבה Google:
litos.mailתמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2003
עולם הבלוגים נכתב.
האנשים שאני קוראת נאספים בתיבת הדואר שלי, נערמים, ואני מהלכת בינהם בידיים מושטות ועיניים עצומות - כמו מתוך שינה, מציצה בהם מטושטשת, אבל דוחה את הקריאה ליום אחר, שבו תהיה לי סבלנות ואורך רוח ויכולת מחשבה ועיבוד מידע. כרגע יש בי רק איבוד מידע, ולהם מגיע יותר.
למלה, שהפתיעה אותי בפוסט הזה, ו - oridearest, בזה. מחוות כאלה מדהימות אותי. כי פתאום אנשים זרים מחבקים אותי בקול רם, חיבוק דובי כזה, חם, שאין בו ספקות ואין עליו עוררין, ואני יכולה לקרוא אותו שוב ושוב ולהתרפק עליו כמו חתול על יד מלטפת, ולגרגר. אהבת חינם זה מדהים. היא אמרה את זה קודם, וצדקה.
תודה, יקירי. קטונתי, ואתם הרחבתם את ליבי עד שנאלצתי קצת להתנפח כדי שאוכל להכיל את כולי, ועכשיו אני קצת מהלכת וקצת מרחפת, ואין לי מילים.
אבל למה בעצם את כל כך עייפה?
כי אני קמה מוקדם ועובדת תשע שעות, בקושי יוצאת להפסקת צהרים. אני אוהבת את מקום העבודה שלי, ולמרות שהתפקיד שאני עושה עכשיו הוא מתיש ומעצבן, אני משקיעה בו את הנשמה, כי איכפת לי באמת. הייתי אמורה להישאר עד סוף החודש. אתמול בקשו ממני להישאר לעוד שבוע, ואולי יותר. ולמרות שזה מתיש זה מעולה בשבילי. משרה מלאה, שעות נוספות, החזרי נסיעות והכל. ורגע לפני שחשבון הבנק שלי מתיישר לצפצוף ארוך וסופני, יגיע הראשון לחודש (יום שני, הללויה) כמו מכת חשמל של החייאה לגוססים.
ואחרי העבודה, בערב, אני נוסעת לבית של סבתא, למקצה השיפוצים הלילי. כל יום קצת, עד שהעייפות מכריעה. אם הכל ימשיך כמתוכנן, בסוף השבוע הזה נעבוד בפרך, ובשבוע הבא נזמין כמה אנשי מקצוע, וזהו זה.
אני כבר מחכה. ומתרגשת. ורוצה להיות שם. כן. מאוד.
ובאמצע ספטמבר אני אקח קצת חופש מהכל. בסיני הגמלים כבר מחכים. גם ציוד הצלילה כבר אורז את עצמו מחוייך, מזמזם דיס איז אנדרווטר לאב. וזה האור שלי, כחול צהוב וUV גם, בקצה המנהרה.
ועוד כמה מילים על מאדים.
את תקציר החוויות מהתצפית האסטרונומית של ליל אמש אפשר לקרוא בתגובות לפוסט הקודם. בסה"כ, גם בלי לראות אותו ענק כמו בתמונה, מאדים עושה לי משהו. אולי זה בגלל הדמיון שלו לכדור הארץ שלנו. פעם היו בו ימים (הרבה של ים) ויש לו אטמוספרה. ויש בו עונות: קיץ הופך בו לסתיו ולחורף. אחריו מתחמם האביב.
ולמרות שמאדים קר (הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה בו הייתה 14 מעלות מתחת לאפס) יכול מאוד להיות שמתקיימים בו חיים. ויכול להיות שבדיוק עכשיו, יושב לו איזה צ'וּק חייכן מול איזה מאדימבלוג משונה, ומספר איך הוא ניסה אתמול בלילה לתצפת על הכוכב הכחול הגדול, כי זה בכל זאת הכי קרוב בשישים אלף שנה, והטלסקופ היה מתיש, אבל הרעיון שאיזו ליתוסית צופה בו - דמיוני ככל שיהיה, שווה את הצוואר שנתפס בבהייה לשמיים.
אה וגם מאדים מזכיר לי
שנלוש חזרה מפסטיבל הג'אז באילת, ולא שכחה לקנות לי אוסף של לואי ארמסטרונג (תודה אחותי!), שהוא מקסים ואפשר לשמוע אצלו את החיוך כשהוא שר ואני אוהבת אותו מאוד.
למה מאדים מזכיר לי את כל זה? בגלל הגב של חסרת האחריות הקטנה.
ויתרתי לה על החיבוק. שישרוף לה. שתלמד על בשרה.
:) שבת שלום.
| |
litoscience
מחר מאדים יהיה הכי קרוב לארץ מזה 60 אלף שנה. בלילה, שווה להרים את העיניים, ולא לשכוח לספר לנכדים.
אם יסתדרו התוכניות כמצופה, נעשה את דרכינו היי דרומה עד למקום שבו נגמרים האורות (קצת אחרי ב"ש?) כשבאמתחתינו הטלסקופ האימתני של אחותי. הכלבים גם מוזמנים, אם הם יבטיחו להתנהג יפה.
יש גם תוכנית חלופית, אם הנ"ל תעשה פרצופים של אישה עסוקה ומותשת. אז מה. גם אני מותשת. אבל רגע היסטורי זה רגע הסטורי.
יש אפילו מקומות שבהם סופרים את הדקות.
אז למציצים (ומאדים כבר מסמיק מראש): הוא עולה בערב מדרום מזרח, מגיע לדרום באמצע הלילה ושוקע בבוקר בדרום מערב.
זהו. שתדעו. שלא תגידו שלא סיפרו לכם. בכל זאת פעם בשישים אלף שנה.
שלכם - ליתוסיינס.
| |
תכתובת
כשהתחיל החופש כתבתי אליו:
לילה ויום ולילה. נשימות, מהרגע שהנני ועד שלא אהיה.
הזמן, הוא רק עובר, ברקע, כמו העננים.תפאורה של קיום סביבינו.
כמו הרוח. מלטפת, סותרת לי את השיער. אני מרימה אליה את הראש ומחייכת.
רצינו ללכת היום לים, טוקה ואני. היא שוב עצובה. אני שוב אוהבת אותה בקול רם, עד שהיא משתכנעת. אפור מדי בשביל הים. ובבכלל אני צריכה ללכת למוסך.
חופש קצר זה זמן טוב לחסל דברים שדחיתי. ובלילות לעסות בי את הלב.
נדמה שהתקופה האחרונה האטה אותו, דפיקות עמומות ולאות. אני מביטה לתוכי ומעסה
עד שיחזור לעצמו. להחבט בדפנות בית החזה, לפעום. להתפעם. להיות.
ושוב אני גדלה מבפנים החוצה, כמו בתוך גולם מעכלת רקמות של זחל כדי לברוא פרפר.
מדמיינת אותך בחדר קטן בבית ישן ביפו. כריכות וריח דפוס טרי. עיניים עייפות.
איש זר ומתוכו קו שקוף של מילים, כמו זה של הריח בסרטים המצויירים, עולה, מסתלסל
ברחובות הצרים ודרך סמטאות ורוכלים ובדים ודרך מאפיות ומוסכים וחנויות המפעל ודרך
הים ודרך המלך אלי.
חוטי דמיונות כמו סיבים דקים של משי. אם הייתה פה שמש וודאי היו מנצנצים.
אבל אין.
ואולי האפור דווקא מתאים למחית סמיכה של מילים.
מה שלומך?
ליתוספרה.
הוא שתק.
ואתמול הוא כתב. אני מביטה בו כמו שמביטים בציור תלת מימדי. כי אולי סוף סוף אצליח מתוך הערפל הצבעוני לראות איזה פלא. וסביבי מהדהדות מילים, כמו סכין שבקע קליפת אבטיח, והשפריץ ריחות ובוהק אדום ומתיקות ועסיס.
ושוב מתגלגלות בי מילים של כריכה רכה, והן כמו חרוזים בקערה ואין לי חוטים.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
