~

זוכרים את זה? אז הנה בא עוד אחד!

חול בקערה וגור של שממית וחמישה דברים שאולי לא ידעתם:

1. ציוצים בלילות

למיטב ידיעתי, שממיות הן הלטאות היחידות שיודעות לתקשר זו עם זו בקול. קוראים לזה gecko talk, ואלה בעיקר קריאות טריטוראליות או חיזוריות של זכרים או קריאות מצוקה. זה נשמע כמו ציוצים עדינים, ושומעים אותן בעיקר בלילה, כשהשממיות מתעוררות. זה נחמד.

2. כולכם רוצים שממיות בבית.

קודם כל כי הן אוהבות לאכול עכבישים ויתושים ובמיוחד לארוב ליד המנורות ולצוד שם חרקים וברחשים מעצבנים, וחוצמזה (אולי בגלל זה?) יש אמונה טפלה שאומרת ששממית בבית תביא מזל טוב. דרך אגב, זו לא אמונה מקומית. במסעותי בעולם נתקלתי בחיבה לשממיות בארצות שונות ומשונות, החל מדרום הפסיפיק, דרך דרום מזרח אסיה ועד לאיים הקריביים. הרבה אנשים מקעקעים על עצמם שממיות, גם למזל וגם בגלל ששממית הן סמל ל-להשאיר את העבר מאחור ולהמשיך הלאה, וזה מוביל אותי לדבר הבא:

3. אל תגע בזנב!

הזנב בשממיות מכיל שלד עצמות בנוי חוליות. בחלק מהחוליות יש סדק מובנה, ואם השממית מכווצת את השרירים שמקשרים את אמצעי החוליות, הזנב מתכופף, הסדק הופך לשבר ואותו חלק של הזנב שנשבר מתנתק. כשהזנב של השממית מתנתק, מתחילה בו פעילות עצבית עצמאית שיוצרת בו התכווצויות, והתנועה שלו אמורה להסיח את דעתו של הטורף, בזמן ששאר השממית בורחת לה למקום אחר. (פעם עוד אספר לכם, אולי, אם תרצו, על יצורים שהעיניים שלהם רגישות לתנועה - ציפורים, חתולים וצפרדעים. גם זבובים).

השממית יכולה להחליט לנתק את הזנב גם אם אף אחד לא נגע בה, אבל אם ניגע בה - הזנב יתנתק לה גם בלי רצון (באופן רפלקסיבי). זנב שנשר יכול להתחדש תוך כמה שבועות, מקסימום כמה חודשים. לתהליך ההתחדשות הזה קוראים רגנרציה.  בזמן הזה, כשהשממית מסתובבת לה בעולם בלי זנב, היא תהיה דיי מסכנה: קשה יהיה לה לשמור על שווי המשקל, יהיו חסרים לה מאגרי שומן, ובמיוחד: לא יהיה לה מנגנון הסחה אם יבוא טורף נוסף.  

בפעם הבאה שתראו שממית, שימו לב לזנב שלה: זנב שגדל מחדש הוא בדרך כלל שונה בצורה וגם בצבע, ומי שישים לב יוכל לזהות שהוא "לא מקורי".  (כתב את זה יפה בועז שחם)

4. תמיד בעיניים פקוחות:

לכל סוגי השממיות שחיות בישראל אין עפעפיים. במהלך האבולוציה העפעף התחתון עבר איחוי עם העליון והם הפכו יחד למשקף שקוף. בתכונה הזו השממיות דומות לנחשים, שגם אצלם קיימת אותה התופעה. משקף העין מגן על העין משריטות, אבק ויובש, ומתחדש בזמן ההתנשלות. (הנה תמונה ברזולוציה מדהימה)

5. מטיילות על התקרות

שממיות יכולות ללכת על קירות, על תקרות וגם על משטחים חלקים לחלוטין, כמו זכוכית (למשל על מראות וחלונות). ברוב המקומות שתקראו בהם, יספרו לכם על "כריות הצמדה" שיש לשממיות בקצות האצבעות. כשאומרים לכם "כריות הצמדה" אתם בטח חושבים על דבק או וואקום, אבל בעצם, הסיפור הרבה יותר פשוט והרבה יותר מתוחכם. ב-2002 התפרסם מאמר שבדק את טכניקת ההצמדה של שממית מסוג מסויים, וגילה שכל אחת מה"כריות" בכף הרגל שלה מכוסה בצפיפות בקרוב לחצי מיליון זיפים מסועפים, שהעובי שלהם הוא פי 100 יותר דק משערה אנושית. הזיפים הללו יוצרים קשרי ואן דר ואלס (קשר כימי בין מולקולרי) עם המשטח. והקשר הזה מאוד מאוד חזק, וככה השממית לא נופלת.

אבל אם הקשר הזה כל כך חזק, איך השממית מרימה את הרגליים ועושה צעד? אה הא! זאת כל החוכמה!  עצמת קשרי ואן דר וולס תלויה בשטח הפנים. השממית יכולה לכווץ את האצבעות שלה כלפי פנים וככה לשנות את הזווית היחסית בין הזיפים למשטח, להקטין את עוצמת קשרי ואן דר ואלס, ולטייל לה... נכון מגניב? הנה לינק לPDF של המאמר הזה.

(בעודי קוראת ותוהה לי למה עוד לא הנדסו סוליה כזו לנעליים אנושיות, שיאפשרו לנו לצעוד על הקירות והתקרות בכוחות ואן דר ואלס, גיליתי שמישהו כבר חשב על זה לפני, אבל זה עוד לא לגמרי מצליח). יוהוו. מצאתי גם סרטון (35 שניות מזמנכם). קוּל.

דרך אגב, טפלון הוא החומר המוצק שיש לו את מקדם החיכוך הסטטי הנמוך בעולם - 0.04 (כאן , ויתקנו הפיזיקאים אם אני טועה).  אז מה דעתכם? שממית יכולה ללכת על טפלון? התשובה במהופך. ןאכ.

נ.ב.

זה היה פרץ בלתי נשלט. זה קורה לי לפעמים.

תודה ושלום.

1. ה"לפני".

הפרופסור היה טוב אלי. הוא ביקש ממני לחייך ואמר שחבל שהמצלמה הדיגיטלית במרפאה מקולקלת כי הוא תכנן לעשות לי תמונה של "לפני ואחרי". אמרתי לו שזה בסדר. שיש לי מספיק תמונות של "לפני" בבית. הוא שאל אם אני מחייכת בהן. כדי להיות קלישאה אמרתי שלא ממש, והוא היה קלישאה ואמר שככה זה, אבל שמהיום זה ישתנה.

 האמת היא שהיו תקופות לא כל כך רחוקות שבהן חייכתי בפה מלא, וחשבתי לעצמי, מה איכפת לי, זאת אני ושיזדיין העולם, והתמונות צולמו ואני חייכתי בהן, והעולם הזדיין.

אחר כך החלטתי שאין זמן טוב מזה להפסיק להיות קולית ולהתחיל להיות קצת רגשנית. אמרתי לו שאני דיי בלחץ, וגם קצת פוחדת. "באמת?" הוא הרצין, "אבל אין לך סיבה להיות!", ואני התוודתי: ככה זה כבר כמה ימים, ועכשיו הכי. סוג של קתרזיס. הוא חייך אלי, ויש לו חיוך טוב, לפרופסור, עם קמטי הבעה ועיניים נוצצות.

"את", הוא אמר לי, "תצאי מפה מאוד מרוצה. ומחייכת. מאוד!".

אחר כך חלצתי נעליים (נדמה לי שאף אחד לא שם לב) ונשכבתי שם. "אני מרים את הכסא", הוא אמר ורכן אל האוזן שלי: "יהיה בסדר. את יכולה לנשום." 

פתאום שמתי לב שהפסקתי.

לקחתי נשימה עמוקה.

אחר כך היו ארבע זריקות הרדמה וכמה דקות לחכות. "אם תהיה בעיה, תרימי את היד ואני עוצר", הוא אמר. 

"יהיו פה הרבה מים", היא הוסיפה, חמודה כזאת, ורפדה לי את הצוואר בניירות סופגים. "מתחילים?" היא שאלה אותו. "מתחילים!".

2. מכשירים מכשירים צינורות מכשירים.

מתוך ההרדמה באמת לא הרגשתי הרבה. העיניים שלי היו עצומות, מפאת המים והתאורה. שמעתי את הקולות, והרגשתי את המגע, אבל זה לא כאב בכלל. בהעדר משהו טוב יותר לעשות חשבתי לעצמי מחשבות. בהתחלה אלה היו בעיקר תהיות ופחדים שהיו קשורים לעתידה של הסיטואציה המחרידה בה הייתי שרויה, אבל מהר מאוד גרשתי אותם וכיוונתי את כל תודעתי לכאן ועכשיו: שרירי הלחיים והצוואר שלי הלכו ונתפסו. מדי פעם אמרתי לעצמי "תרפי" וגיליתי עוד כמה שרירים שבכלל לא שמתי לב שאני מכווצת. ואכן היו הרבה רעש והרבה מים, שמדי פעם חמקו מהניירות והחליקו לי במורד העורף, בואכה הגב, מעבירים צמרמורות. אחר כך היה לי קצת קר. כל הסיפור לקח כמעט שעה. באיזשהו שלב פתחתי את העיניים וגיליתי שיש גם קהל: רופא צעיר ושתי אסיסטנטיות. דמיינתי לעצמי את הקריינות: "למולכם אקזיביט א'. שימו לב למה שנשאר לה מהפנים, תחת המשחזת המיומנת של הפרופסור, ושואבת המים החיננית! בחדר הסמוך תוכלו לראות את השמנה עם הזקן, וסביבה מרקד הגמד הליצן על החד אופן!".  טוב דיי. למי איכפת. עצמתי עיניים.

3. טו מייק א לונג סטורי שורטס'

ובכן, טו מייק א לונג סטורי שורט, הוא כסח לי את הצורה ואחר כך הרכיב מחדש, ואחר כך עמד מולי נדהם (ושואבת המים גם!), תוך מלמולי "מדהים", וגם "פשוט בנאדם אחר" וגם "שינוי של ממש!". הוא היה מרוצה מעצמו. היא הייתה מרוצה ממנו, ואני הייתי מותשת.  אחר כך היא הושיטה לי מראה.

מהמראה הסתכלתי אלי אני, עם חצי פנים מורדמות ותחתן חצי חיוך מתמונה. הוא ביקש "תחייכי!" ואני השתדלתי מאוד, אבל נראה אתכם מחייכים עם ארבע זריקות הרדמה. אחר כך הוא ביקש את רשותי להשוויץ וקרא לרופא הצעיר. ההוא, בעמידה קצת שחצנית, פשוט עמד שם וחייך. לא אלי. נוכחי. אחר כך הוא אמר: "וואללה, מדהים. בחיי. תתחדשי." והפרופסור הוסיף: "תחזרי בשבוע הבא, ותחייכי הרבה, הא? תבלי עם זה"

חייכתי. הפעם באמת. 

אחר כך הלכתי משם.

הלכתי משם למראה של השירותים במרפאה,  ומשם למראה שבמעלית ודרך ההשתקפויות בחלונות הראווה למראה שבמכונית והבייתה. 

בערב ההרדמה הפסיקה ומאז כואב. המון כואב. מקצות השיניים ועד אמצע האף. יש לי בפה טעם מתכתי של דם מהחניכיים, אני בקושי מסוגלת לצחצח, ושטיפות פה כל חצי שעה בערך (זה מרדים קצת את הפה). אני חושבת שאני אקח כדור. לא כיף לי. אבל זה יעבור. צריך לתת לזה זמן להחלים.

בינתיים אני משעשעת את עצמי בשלל העוויות ופרצופים ומתאמנת על חיוכים שונים ומשונים, ותוהה, ביני לבין עצמי אם זה לא קצת לבן מדי (כן. אבל זה שלב זמני ועוד אפשר יהיה לעשות שינויים), ואם שמים לב (נראה לי שקשה שלא לשים לב לשינוי, אבל מעניין אותי איך זה יראה בעיני מי שלא ראה אותי קודם), ואם לא הגיע הזמן לעשות שפם (כן) ואיך זה ירגיש להתנשק.

חשבתי לשים פה תמונות של לפני ואחרי, אבל ממש לא בא לי לשים פה את הלפני. לא לא.

אז קבלו אותי אחרי, עם שפתיים שידעו ימים טובים יותר, אבל בפוזה מגרה:

(החיוך המלא- בקרוב).

שבוע טוב.