ביום חמישי הלכנו לחגוג איזו יומולדת במועדון הכי נחשב בת"א. ושוב הסכמתי לבוא. בכל זאת, חברה טובה שלי וככה, אבל אלוהים אדירים, איזה סיוט מתמשך. הכרזתי (שוב) שזו הפעם האחרונה (בהחלט!) שאני באה למקומות כאלה. אני לא מוכנה יותר לעולם, והפעם אני אזכור את זה גם אם מישהו/י ינסה לשדל אותי בהבטחות ומלמולים על בחורים שווים ואלכוהול לרוב. אני לא מוכנה יותר לעולם לחכות שעה וחצי מול סלקטור (בעצם, גם לא חצי שעה), אפילו שאנחנו מהממות, רק כי אנחנו לא מכירות את אשר או ניסן, ואנחנו לא בשום רשימת מוזמנים. אני לא מוכנה יותר לעולם לראות את כל ה"חברים של" והמיני-סלבס חולפים על פנינו בדרכם פנימה בחיוך מלא חשיבות עצמית (אני לא יודעת מה יותר משפיל מזה), ובסוף להכנס ברשותו של איזה "יוני", רק כדי לגלות שהמוזיקה בפנים מחרידה, הקהל עתיר ערסים ופרחות (זו הסלקציה?!), והאוירה מגעילה כל כך, שגם כמה שוטים (shots) של תפוח רע (bad apple) לא שיפרו את המצב. אפילו חובבות הז'אנר (כלומר- כל מי שהייתה איתי והיא לא אני) התבאסו. ברחנו משם. פיכסה. פיכסה. לעולם לא עוד.
*
המונולוג הבלתי נשכח של השבוע, ואני מצטטת: "ואללה. אני בנאדם שעושה חשבונות. אני מחשבן הכל. אני לא אעשה שום דבר אם לא יוצא לי ממנו משהו. משהו ביד אני מתכוון. לא "הרגשה טובה". אני לא בנאדם שמפריח בלונים באויר. עכשיו, אל תביני אותי לא נכון, אני יודע טוב מאוד להפריח בלונים, אבל אני יעשה את זה רק אם אני יודע שהם נאספים לתוך איזה כדור פורח שיקח אותי גבוה, ורחוק".
וואו. אני צריכה לכתוב סיפור שלם על הבחור הזה.
*
א' מחפש דירה לסבלט ( sublet) בניו יורק. שלושה חודשים החל מאוקטובר. אם מישהו מכיר משהו, תעשו סימן.
*
ואחרון - תוצאות האמת: עשיתי סיטי (A-C-T-C-T, הי הי). יש לי גם פריצת דיסק שגורמת ל"לחץ ניכר על העצב", וגם שבר דו-צדדי בחולייה, האין זה נהדר.
האמת שזה נשמע הרבה הרבה יותר גרוע ממה שזה מרגיש. למעשה, זה כבר לא מרגיש. סירבתי בכל תוקף לקבל זריקה נגד כאבים לעמוד השדרה, בעיקר בגלל שלא כואב לי ב-כ-ל-ל, חמסה חמסה טפו. "אם ככה", אמר לי האורתופד, "את יכולה לחזור לחיים נורמליים, ואם משהו ישתנה פתאום, תחזרי אלי". אז מותר לי הכל, כולל הכל. כולל לחזור להתאמן. כולל לשבת, ישיבה שפופה גם. בקיצור - יופי טופי. מסתבר שאפשר לחיות עד מאה ועשרים עם חוליה ששבורה משני הצדדים ודיסק פרוץ. תודו שגם אתם לא ידעתם את זה.
אין לי מושג איך כל זה קרה. אני חושדת בתרגיל שעשיתי לא נכון בפילאטיס, שאחריו התחיל לכאוב לי הגב. חשבתי שזה שריר תפוס, אבל אז איבדתי תחושה בכף הרגל וכולי וכולי. אני לא אלך לשיעורים של יום רביעי שוב. המורה הזה הוא מותק של בנאדם, רחב אופקים ומרתק ומשעשע, אבל הוא לא משגיח כמו שצריך. ידעתי את זה גם קודם. חשבתי שאני לא צריכה להמשיך לבוא לשיעורים שלו, אבל היה לי בהם כל כך כיף... הוא ממש נהיה חבר. בסוף יצא שלמדתי ממנו את השיעור הכי גדול: המורים שלך, לפני שהם חברים שלך, צריכים להיות המורים שלך, וכשמישהו שאמור ללמד אותך ולשמור עליך מתרכז בלשעשע אותך, זה בסוף לא יהיה מצחיק בכלל.
מתוך הדמיית הסיטי שלי. כמה פוטוגני.
*
אז זהו. נגמרה "חופשת המחלה" שלי. מחר אני חוזרת למעבדה. לא לגמרי, אבל לא כי אסור לי, אלא פשוט כי אני יכולה, ואני כבר באס"ק. זה תור הזהב של התואר השני. כבר שבועיים אני יושבת בבית (או יותר נכון - בגינה) וכותבת בסבבה. כבר יש לי שלד (חי חי) של מבוא וראשי פרקים לשיטות וחומרים ומשהו מאוד ראשוני לפרק של התוצאות, אבל גם במעבדה יש לי עוד כמה קצוות לסגור (אפשר גם בלעדיהם, אבל זה יראה יותר טוב איתם), וגם- המנחה שלי ביקש שאני אתרום מכישוריי למחקר הראשי של המעבדה שלנו (כולם עובדים על משהו אחר. אני האנדרדוג). זה משהו שאמור לעשות הדוקטורנט שלנו, אבל הוא, עם כל הכבוד, יכול להיות קצת סתום כשהוא עושה ביואינפורמטיקה. הוא מודה בזה בעצמו. בכל מקרה, יש להם איזה ערפל סביב הרצף של תחילת הגן שלהם, והם רוצים שאני אמצא את המתיונין הראשון. אני אוהבת משימות בלשות כאלה, ועושה רושם שיש לי את כל הכלים שאני צריכה. אמנם אין לי נסיון עם ארבידופסיס, אבל יש גנום שלם מרוצף, ובתור צמח מודל זה צריך להיות הרבה (הרבה!) יותר פשוט מכל מה שעשיתי עד עכשיו. נראה מה יצא לי עם זה. אם אני אצליח, אולי שמי יתנוסס על עוד מאמר. מאמר שלישי! ממש חוקרת מדופלמת. מעניין למה אני לא יכולה להשתחרר מהציניות בכל מה שקשור לזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
