לפני הכל הייתה שתיקה. בריכה גדולה של שתיקה שאפשר היה לצלול לתוכה או לצוף ערומה על פניה, לתת לפני השטח שלה לרעוד את הדופק ולצייר אדוות של נשימה. אחר כך השתיקה הזו הצטמצמה לתוך עצמה כמו בלסמי על מחבת לוהט. האדים חריפים של מילים שלא נאמרו התאיינו, משאירים אחריהם מתיקות מצומצמת של שקט, שיש בו את כל השתיקות ואת כל הרווחים שבינהן. סלעים באויר, כפות רגליים. שיווי משקל, זהירות. כמה אפשר לדלג ככה? העור כבר יבש ונסדק, השרירים עייפו. לא הייתה ברירה אלא לברוא מילים ומהמילים לברוא עולם לחיות אותו. להחיות את עצמי. אדמה ועצים וכשכושי זנב וריח של אחרי הגשם, וכמובן למצוא את האיש שיש לו קיום ושלווה במקומות שבהם אינני, ובמיוחד במקומות שבהם אני.
עשינו ילד פלא, יפיפה, ונבון וטוב לב, בוחן ועקשן שמצייר סביב עצמו עולם שעוד אין לו קווים, ולתוכו אני הרה עכשיו את אחיו. גם הוא יבוא אלינו עם ריח של אחרי הגשם.
הפסקתי לכתוב כי החיות מלאה לי את החיים. כי המחשב עבר למטבח. כי השינה, שפעם לא הזדקקתי לה, הפכה קריטית. כי ככה קרה. דברים כאלה קורים. ומה שקורה אחר כך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
