~

אתה נחתך ממני כמו אצבעות מלטפות קצה של נייר. אתה מצטעק, ניתז בשקט, נספג בי, מתפשט בכתמים גדולים וכהים. ושוב אינני הלובן הרך של הכתב. אני כל המילים החדות, המדוייקות, המסוכנות מדי באיבחת היד שלי, הלא מיומנת.

לפעמים יש לי כל כך הרבה דברים לכתוב, אבל יש דבר אחד שמפרפר בי,

כלומר, דבר שהוא רך, משיר אבקת פיגמנט על רקמות החללים הפנימיים של גופי,

שיש לו עוצמות  שמפערות בי את העיניים

נוכח התובנה שעוברת בי איבר אחרי איבר, כמו רפיון השרירים על מיטה

בצהריי יום כיפור:

דבר שיש לו זמן קצר כל כך להיות, להזכר,

שהוא כבר בקע התגלם וריחף וינק והטיל וכבר תיכף נשכח

שאני מוכרחה לכתוב אותו כשהוא כך

מתמתח בינות לקרני אור אחרונות של מנורת הקריאה.

כל כך מפתיע היה הכעס הזה. 

לכמה שעות הפכו חוטי המחשבה שלי

לחוטי הברזל של מנורת הלהט.

התהלכתי בבית לכאן ולכאן ולא יכולתי לסבול

את המחשב או המאמרים או הספרים

ויצאתי לגינה וחזרתי ושתיתי קפה

ופשטתי את כל הבגדים והתהלכתי ערומה בחושך

והתלבשתי באור

וכעסתי עליך כל כך על שאינך מתקשר ואינך עונה

ויותר מזה כעסתי עלי

(מה זה כעסתי? יצאתי מגדרי)

שאני כועסת על זה כל כך.

אני לא מכירה כעס כזה.

(פירנצה 2000. תמונה שאני אוהבת מאוד.

סוף סוף הצלחתי לעבד אותה כך שתשביע את רצוני. אשפית ה Paint נהייתי. קבלו אותי).