~

לא ציפיתי שהתגובה תהיה כל כך חד משמעית וגורפת: "לכי תעשי סקס חסר מעצורים עם גבר זר, שחום גבוה ונאה, שאין לו שום עניין בך זולת הליבידו שלך!", קוראים אלי הקוראים. קוראות אלי החברות. קורא אלי הליבידו שלי. אבל אני, אני שבתוכי, מחייכת כמו האורקאל שכבר ראה הכל, כמו אמא נוכח ילדיה המרוגשים בתור לטהגהדה. לכו על זה אתם, היא אומרת להם, מניחה כמה מטבעות בידיים הקטנות שלהם, עומדת איתם בתור, מחייכת ושותקת: לכו, שיסתחרר לכם העולם, שיתפסו לכם השרירים, שתצרחו בטירוף, שתקבלו בחילה. גם אני עשיתי את זה פעם. לא מתים מזה, ואחר כך יהיה לכם מה לספר לחבר'ה. תראו את העיניים שלכם הנוצצות. האדרנלין הטוב של הרפתקאות הלא נודע והפחד. אבל אני, עזבו אותי. בחיי. הלא נודע הזה כבר נודע לי, אולי נודע יותר מדי. אני מכירה את הריק שהוא משאיר בגוף המזיע על סדינים זרים, ועל סדינים מוכרים. את העמדות הפנים. את עצבות העמדות הפנים. הלב שלי נמתח כמו בלון להכיל את אהוביי ולשמור אותם קרוב. הגוף שלי, הנפשי והפיזי, נמתח לפי מידותיהם. העמדות-הפנים הן הרעל של האלסטיקה.

אין כמו סקס, זה נכון, ולא צריך לשכנע אותי. אני אוהבת את זה באמת. תענוג צרוף של גוף בגוף, בטן בבטן, מעגל מתופפים ודממת לשונות ונשימות, נגיעות כפות רגלים בוקוניסטיות*, אבל אין לי שום רצון בהרווית הצמאון שלי בשופכין של תל אביב.**

האפשרות הזו מענגת, ואני מתענגת על הבחירה שלא לבחור בזה.

מצידי, אתם יכולים לקרוא לי פראיירית.

* טוב דיי. אירוטיקה בפוסט אחר.

**  זו מטאפורה יפה, אבל ללא ספק דרמטית מדי. הבחירה המודעת והכנות הגמורה של אותו זר שחום ונאה, אינה מייצבת אותו כשופכין תל אביבי בכלל. ועדיין.

בדרך חזרה מ"ביקור התזמורת", סרט נהדר שחייך אותי (יצויינו לשבח: הצילום, רונית אלקבץ, ששון גבאי, סלאח בכרי המהמם, דקויות עדינות, חוש-הומור והפסקול המצרי המעולה), רגע אחרי שא' אמר שמשהו בי נראה אחר, ואני אמרתי לו "העייפות המוזנחת" והוא אמר "מחמיאה לך", והיה מתוק כהרגלו, ונסעתי הבייתה מהורהרת - פתאום בחור אחד חמוד על ווספה ברמזור ביקש ממני לקחת אותו איתי. 

"בוא!" אמרתי לו וחייכתי (במלוא חיוכי החדש), והוא אמר "אז תעצרי!" וככה זה נמשך איזה ארבעה רמזורים עד שהחיוך שלו הכניע אותי ואמרתי לעצמי בעצם, למה לא, ועצרתי. 

לאחר היכרות רשמית (הוא היה לבוש כמו עורך דין ונראה כמו חייל משוחרר, ואני נראיתי עייפה ומוזנחת) הוא הצהיר: "אני לא כזה, בחיי. אני לא מתחיל ברמזורים. ואני גם לא עושה סקס בפגישה ראשונה". אני הייתי טיזרית: "אתה דווקא נראה מיומן", ומשם השיחה כוונה (על ידו!) למחוזות הסקס-טוק, כולל מילים מפורשות ותיאורים גרפיים של מאווים וחשקים. הוא היה משועשע, זר ונאה, אני הייתי נבוכה ומסתמקת, ומתוך ספל הקפה שלי החלטתי לשחק בזה ושיתפתי פעולה, לא בטוחה שמה שקורה קורה באמת, בגוף ראשון, ובמילים האלה ממש. זה היה, הממ, איך לומר, קצת הזוי. אחרי הכל, מדובר בי, זו שזרים לא מתחילים איתה כמעט לעולם, ועוד, להזכירכם, עייפה ומוזנחת. נסתרות הן דרכי האלים.

נסתרות בריבוע, כי אחר כך הסתבר שהוא בן 38, גרוש פלוסשתיים, אללי. אחר כך הוא הציע לי סקס, ונישק אותי כמו מישהו שיודע דבר או שניים.

נוכח מצבי הבריאותי (מדורדר, אבל בהדחקה, כלומר, שלל סימנים בלתי מושכים בעליל שמעידים על נפילה בספירת הדם, ואני, שמסתירה אותם תחת מכנסיים ארוכים ולא הולכת לעשות בדיקות שיספרו לי את מה שאני כבר יודעת לבד),  ומצבי הזוגי (פרט), מצבי הנפשי (כמיהה למשהו יציב וכנה ואהוב) ומפלס היצרים (גבוה, נדמה שתמיד), אני בקונפליקט עקרוני.

כבר במעטפה. אליך.