~

על כל אחד ואחד מכם חשבתי כשהכנתי את השנה טובה הזו. לחשוב על מי שאני מכירה זה קל. לחשוב על האחרים זה קשה יותר, ומסקרן.

אין לי מושג מי אתם. אין לי מושג ובכל זאת אני מרגישה קרובה אליכם. אתם יקרים. כשאתם מגיבים וכשאתם לא מגיבים, כשאתם משאירים לי הודעה במייל או עושים מנוי, ואפילו כשזה רק מונה הכניסות שמראה לי אתכם. הנה, עכשיו למשל. אתם פה. אתם פה, וזה מדהים אותי כל פעם מחדש. מרגש אותי. מחבק. 

מזמן לא אמרתי לכם שאתם יקרים, ולמי שיקר לי אני רוצה לאחל כל מה שטוב לשנה הבאה:

ולעצמי: שהשנה הבאה תהיה קלה יותר, לגוף וגם לנפש,

ושאהיה בריאה ומאושרת ואהובה ואוהבת, וכל מי שסביבי יהיה בריא ומאושר ואהוב ואוהב. אמן.

(לכבוד ראש השנה אמא שלי חטפה אנגינה חמורה. היא מותשת לגמרי. שלוש פעמים ביום אבא שלי לוקח אותה למוקד. היא מקבלת אנטיביוטיקה לוריד ונוזלים. זה מאוד מדאיג.

לא תהיה פה ארוחת חג, ואני גם לא יכולה ללכת אליהם, מפאת סכנת ההדבקה. הספירה שלי שוב נמוכה ואתמול החליטו שבשבוע הבא יעשו לי בדיקת מח עצם דחופה. נא לא לשאול שאלות כי אין לי תשובות, ולהשאר רגועים. אני מרגישה טוב מאוד והכל בסדר. ויהיה בסדר).

נ.ב.

קיבלתם עדכון על הפוסט הקודם? נראה לי שלא. תעיפו שם מבט. זה קטע מגניב לאללה!

קראתי לה. היא מבינה גם בלי שאגיד. לקחתי את הרצועה ונעלתי את הדלת. בינתיים היא רצה, מכושכשת כולה, לחכות לי ליד השער, מתרגשת כאילו מי יודע מה (טיול!!! כמו בכל ערב!!!). 

ואז פתאום לילי, שתמיד מלווה אותנו לאורך השביל (דרך התפוזים עד לפיטאיה)  ומחכה ליד השער כד שאנחנו חוזרות, החליטה שגם היא רוצה טיול. אז מה אם היא חתול. אז היא באה.

וככה הלכנו לנו ברחובות הריקים, בערב המופלא הזה, שיש בו ריח של גשם ורוח טובה של עוד-מעט-ראש-השנה, ו- תיכף-שבוע-חדש: בחורה (בסוודר דק), גורה (ענקית ומאושרת) וחתלתולה (תואמת, הרפתקנית מאוד).

אם הייתי רואה אותנו - הייתי נעצבת שאין לי מצלמה. זה היה מחזה נהדר!

צריך לשמור על פרופורציות.

עדכון למחרת: גם היום זה קרה.  :)

..."והנה הלילה, בחמש בבוקר, התפשרתי עם אותו שיתוק כפייתי

ובקשתי שיאפשר לי לכתוב - ולו משפט אחד."  (ר.צ.)

נורא קשה לבחור את המילה הראשונה שתאמר מתוך השקט.  אחרי שחיפשתי בתוכי כל הלילה, הלכתי לחפש בספרים. כשאני מחפשת בספרים קורים לי דברים מעניינים. קודם כל מצאתי את עצמי קוראת מחדש את סיפור הבריאה הראשון ("זכר ונקבה ברא אותם") ואת סיפור הבריאה השני (זה של פרק ב', "ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתיה"), ומצאתי את עצמי ממשיכה גם לקין והבל ונוח והמבול. לא קראתי סיפורי בריאה מאז בית הספר היסודי (לא ככה ברצף), והיה לי כיף,  אבל לא מצאתי מילה שתמשוך אותי מתוך התוהו ובוהו הפרטי שנקלעתי אליו, חזרה  אל העולם.

המשכתי וחיפשתי את המילה הזו גם באלתרמן, ובוולך ובסירקה טורקה, ובשיר אחד ישן של דני רובס, והרגשתי כמו ציידת קדמונית, מתגנבת שפופה בשדות של מילים, לעקוב, לזנק, לקרוע את הבטן הרכה של השתיקה עד שדם סמיך וחם ירטיב את העשב. העוזניה תגיע ראשונה. אחר כך יבואו נשרים, ואחרון יבוא הרחם, דק מקור ומדוייק. אחרי הכל באים הרחמים.

ובסוף, שהפך להיות הסוף רק בגלל שלא המשכתי אחריו, בין הדפים של אבן חזם האנדלוסי, מצאתי מכתב שכתב(ת) לי פעם. "והנה הלילה", כתב(ת) לי שם, וליטפתי את הדיו וקראתי, נשענת עליו כמו על שער חלוד, עם כל הגוף, בכל הכוח, להביס צמחים וערמות של חול, להזכיר לעצמי שפעם היה כאן איזה פתח, שעוברים דרכו לשום מקום, ושם נולדות מילים, ושם נולדות אהבות, ושם שוקע געגוע.

צילום של Chase Jarvis

חזרתי.  התגעגעתי.