שלוש שנים מאוחר יותר... אני יוצאת מנקודת הנחה שכבר אין פה נפש חיה... וזה טוב לי. זה מה שאני צריכה. 

הרבה השתנה.

יובל ואני נפרדנו באוקטובר, אחרי הרבה הרבה בלאגנים... אחרי תחושה שאני גרה עם שותף איזה שנה. אחרי שכבר הפסקתי להימשך אליו.

אני מניחה שהסיבה העיקרית שמשכתי כל כך הרבה אחרי שכבר לא היה לי טוב בכלל היה כי אהבתי אותו. אני מניחה שזה רגש שלא יעבור לעולם... בכל זאת, בחור שכבר דיברנו על איך תהיה החתונה שלנו באירלנד.

מה שהכי מציק לי, עדיין במפתיע, זה קודם כל הגעגועים המטורפים שלי לג'ק. והדבר השני הוא שכל כמה זמן אני נתקעת במחשבה שסטיתי מדרך החיים שתוכננה לי. אני פשוט מרגישה כאילו כל החיים שלי כבר היו מתוכננים וכתובים, ואני החלטתי לזרוק על זה זין אחד גדול ולקחת פנייה מאוד חדה ימינה.

וזה מוזר לי שאני עוד תקועה במחשבה הזו מדי פעם, כי היה לי כל כך לא טוב בשנה האחרונה איתו והיו כל כך הרבה דברים דפוקים בקשר הזה... ועכשיו, גם יש דברים דפוקים, אין ספק. אבל הרבה הרבה יותר טוב לי.

הוא רוצה להיפגש... ואני מבינה את זה, גם אני צריכה את הפגישה הזו... אבל אני מפחדת. אני מפחדת לראות אותו ולפרוץ בבכי. 

And now for somthing completely different

עשיתי טעות דיי גדולה, החלטתי לחפש עבודה בחודש בחינות. מצד אחד זה נוח, כי אני גם ככה בימי חופש לפני בחינה אבל אני מבזבזת אותם על ראיונות במקום על לימודים... והנה, יש לי מבחן היום, ואני לא רואה איך אני עוברת אותו.. וזה ממש מבאס אותי כי אני מרגישה שאני מאכזבת את אמא שלי ואת ליאור.

ההחלטה לנסות למצוא מקום עבודה אחר ממש קשה לי... אני כל כך נהנית איפה שאני נמצאת עכשיו, וסוף סוף אני מסתדרת ממש טוב עם ראש הצוות שלי ואני אוהבת כל כך את האנשים. אבל החלטתי לעשות את זה כי לא קיבלתי העלאה והבנתי אחרי בירור קצר שבמקומות אחרים אני יכולה להרוויח כמעט פי שניים ממה שאני מרוויחה היום. אז עשיתי ראיונות בכל מיני מקומות... ויש חברת סטארט אפ אחת שממש ממש התלהבתי ממנה... נראה מה קורה עם זה.

יהיה לי כל כך מוזר לבוא לר"צ שלי ולהגיד לו שאני מתפטרת. זה יהיה כל כך קשה.

אני מרגישה קצת אבודה וזה משגע אותי.