הממ...

אני צריכה לחשוב.

אני בקרוב אשבר.

הכל טוב אצלי.

באמת.

יש לי חבר, מדהים למדיי.

יש לי אנשים שאכפת להם ממני.

יש לי כל מה שאני צריכה בקיצור (אין לי כוח להתפלסף)...

ואיכשהו, אני מבואסת.

אולי מהצבא,

אולי מזה שלא 'יצאתי' כבר המון, המון זמן.

תנו לי להבהיר את העניין, אין לי שום בעיה לשבת עם חברים סתם בבית.

אבל זה ככה כבר פחות או יותר 3 חודשים.

זה מתחיל לשגע אותי.

היום הילד היה צריך ללמוד קצת, אז רציתי לצאת איתם... אבל לב מתחיל ללמוד.

ויש לי הרגשה מטורפת שלמרות שבן אמר שיש סיכוי, זה לא הולך לקרות.

אני ממש, ממש, ממש מקווה שכן.

אני צריכה לשתות קצת.

להתלבש יפה בשביל משהו.

יום שני אני חוזרת לבסיס. זה ממש קרוב. כוסאמק.

קיים סיכוי שבפעם הבאה שאני יוצאת ניסע לאילת.הוא ואני. אם זה ייצא לפועל זה יהיה ממש נחמד. אני מעדיפה שלא לפתח ציפיות שלא כהרגלי אתאכזב.

אין לי כוח.

אני רוצה לצאת.

אגב, אני הולכת להיות דודה.