All around me are familiar faces
Worn out places, worn out faces
Bright and early for their daily races
Going nowhere, going nowhere
Their tears are filling up their glasses
No expression, no expression
Hide my head I want to drown my sorrow
No tomorrow, no tomorrow

And I find it kinda funny
I find it kinda sad
The dreams in which I'm dying
Are the best I've ever had
I find it hard to tell you
I find it hard to take
When people run in circles
It's a very, very mad world mad world

Children waiting for the day they feel good
Happy Birthday, Happy Birthday
Made to feel the way that every child should
Sit and listen, sit and listen
Went to school and I was very nervous
No one knew me, no one knew me
Hello teacher tell me what's my lesson
Look right through me, look right through me

And I find it kinda funny
I find it kinda sad
The dreams in which I'm dying
Are the best I've ever had
I find it hard to tell you
I find it hard to take
When people run in circles
It's a very, very mad world ... world
Enlarge your world
Mad world

אז אולי חזרתי, אולי לא.

לאנשים שמשום מה לא מצליחים להביע את ההומור העשיר והציניות המדהימה שלהם בכתב (כדוגמתי) יש בד"כ בלוגים מלנכוליים שכאלה. כי איפה עוד אפשר להוציא את כל העצב, וכל השיגרתיות, וכל הפגיעות וכל האהבה.. אם לא פה. במקום שבו כבר ממזמן אף אחד לא קורא, ויש לי פה דף שלם, שלא נגמר, שבו אני יכולה לרשום את כל מה שאני רוצה, כל מה שיש.

ולמען האמת, אני לא יודעת כמה כבר מתחשק לי לרשום פה. הפסקתי כי כביכול נגמר העצב ונגמרה הבדידות, והתחיל לו קשר חדש ומסעיר... שפגע בי מכל עבר. והמצחיק הוא, שאני עדיין שם. כי ככה זה אהבה. משהו טיפשי כזה, שמחזיק אותך בכוח. אז הנה, חזרה המלנכוליה, ובחיים עצמם נהייתי פתאום כל כך לקונית. כשכל מה שאני רוצה זה להוציא הכל, אבל יודעת שאף אחד לא יקבל את מה שיש לי לומר.

אז אני לא אומרת. וכולם חושבים שאני כועסת על העולם... אולי זה קצת נכון. אבל רק קצת.

אז השאלה היא... האם אני ממשיכה לצלול לעוד 4 חודשים, בכל היבט בחיי... אתן לשחרור (שכבר ייקל עליי) להחליט מה קורה הלאה? הבעיה היא שכבר נגמר לי האוויר.