מי היה מאמין שאני אי פעם אצטט את קרן פלס הא?

חשבתי לקרוא לפוסט הזה - פוסט תיקון טעות. למרות שהוא יותר פוסט השלמה? אולי.

בכל אופן... מאז הפוסט האחרון השתנו לי קצת הפרופורציות, אפשר לקרוא לזה אופטימיות.

אז נכון, בצבא ממש לא משהו. אבל החלטתי ובעיקר הפנמתי שיש לי עוד פחות מ3 חודשים... זה כלום!
אז אולי עדיף פשוט להנהן בכל השטויות שאומרים לי, לעשות מה שצריך במהירות שלי ולסיים, אולי לא בטוב, אבל גם לא ברע.

אז נכון, בחיים אין שום דבר מיוחד, עם לב לא דיברתי כבר חודשיים, כי כרגע האגו שלי עוד גדול מהאהבה שלי אליו, אני עוד איפשהוא מחכה שהוא יתקשר, למרות שאני יודעת שזה לא יקרה ואני זו שבסוף אעשה את הצעד. וחוצמזה... כשאני לא עם יובל, אני בבית. אבל החלטתי, או אולי הפנמתי, שטוב לי בבית... טוב לי קצת להתקרבל בתוך הפוך (שהמזגן והמאוורר פועלים), לראות

טלוויזיה, ולחשוב על הכל ועל כלום. וגם, אני משקיעה הרבה יותר במשפחה שלי, דבר חשוב שצריך היה להיעשות כבר.

אז נכון, בקשרים יש עליות וירידות, ורמת האמון שלי בו לא גבוהה במיוחד... אבל היא מתחזקת ומתאוששת בכל יום שעובר.

אז החלטתי, או אולי הפנמתי, שכל כך טוב לי איפה שאני, איתו, כל כך טוב לי לשקוע באהבה הזו, שזה הדבר

בו אני צריכה להתרכז... ולא בשטויות שהיו ועברו ממזמן.

אז הנה אני, שוב בניסיון נואש לאופטימיות...

רעות.

:]