מכירים את המצב הזה שבו אתם פוגשים בן אדם שלא ראיתם הרבה מאוד זמן, מתרגשים, מזילים דמעה, ולמרות שיש לכם כל כך המון מה לספר לו, אתם פשוט עומדים שם וחושבים.. אויש, למה לעזאזל פגשתי אותו?! אין לי כוח לספר לו את כל מה שעברתי בזמן האחרון..
אז בדיוק ככה אני מרגישה עכשיו.. חוץ מכל הדמעות וההתרגשות.. פשוט עצלנות לכתוב פה את כל הדברים המרגשים שקרו לי.
אז כמה מכם יודעים כבר מה הם יעשו בסילבסטר הקרוב?
אתמול היתה לי התמונה המושלמת בראש. בדיוק מה שעשיתי שנה שעברה, רק בלי הקיא על הרצפה.
ומה שעשיתי שנה שעברה, זה לקפץ בצורה היפראקטיבית, מוגזמת ושמחה ביותר ברחבי ביתי שאיכשהו הצליח לאכלס משהו קרוב ל60 איש, לרקוד, לשיר, ולשתות, לשתות, לשתות.
היום התמונה בראשי קצת שונה.
אני עומדת בביתי, סביבי מרקדים, מקפצים ושותים עשרות אנשים.. ואני מחזיקה פלאפון ביד אחת, כוס וודקה ביד שניה, ומדברת עם חבר שלי, שמשום מה בחר להיות במסיבה אחרת.
ואני עוד קיוויתי שסוף סוף, אחרי כמעט 17 שנה שדווקא בסילבסטר, מכל החגים שהכי כיף להיות בהם עם מישהו, יהיה לי חבר קרוב אליי, ולא במרחק של שיחה טלפונית!
ובכלל, זאת רק אני או שהיחידה שמרוויחה ממערכות היחסים הכושלות שלי היא חברת הסלרי "אורנג'"? (וכן, סלרי).
ואולי בעצם, אהבה זאת סתם תחבולה יוקרתית ומפוארת של אמצעי התקשורת במאה ה-21?
אולי אנחנו חיים בבועה של תאים סולרים, הודעות ס.מ.ס מרגשות, ואייקונים קיטשים להחריד?!
אז בואו נשמור את הטיפשות והאופטימיות לאנשים הטיפשים והאופטימיים. הרי כולנו נמות בסופו של דבר מסרטן-אוזן. (אלא אם כן נמות קודם מסרטן חדיש שמופק מהודעות אי.סי).
וכן, אני יודעת שהפוסט הזה הוא ממש לא משהו.. פשוט מעוצבנת אני היום. ואין לי על מי לפרוק את הכעס.. הבטריה בפלאפון מתה. :/
כך מסתיים לו פוסטי הקצר והמייגע.
ומי שבאמת דואג לי (יש כאלה בכלל?!), אל תדאגו. מחר יהיה יותר טוב.
מי אמר טיפשה ואופטימית, מי?! :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
