יש לי מנהג קטן הקשור לימי זיכרון. חלקכם אולי יגידו שאני כופרת במדינה, אנטי-ציונית ובוגדת ואילו חלקכם יסכימו איתי..
אינני נוהגת לבוא לטקסי הזיכרון. לא בגלל שאני לא יכולה להתמודד עם הטקס הנוגע ללב (כי רוב הפעמים- כמו שטרחו לספר לי הטקס ארוך, משעמם ומעיק), אלא בגלל שאני פשוט מעדיפה לישון עד מאוחר, להתעורר בסביבות השעה 10 בבוקר, ליהנות מציוץ הציפורים והמחשבה שכעת חברי לספסל הלימודים (והשינה בעיקר) נמצאים באמצע טקס משעמם ארוך ומעיק ואילו אני יכולה לקפץ לי בביתי הקט ללא כל מורה שתשתיק אותי: "ששש, אני אוציא אותך!" או משהו בסגנון הזה.
אבל בשעה 11 אני, כמו אזרחית למופת עומדת דום בצפירה. כי בכל זאת יום הזיכרון הוא יום של אבל, יום בו אנו בוכים על הנופלים למען מדינתינו מוקפת הצרות.
השנה, כמו בכל שנה, חשבתי להבריז, אך אז מצפוני התחיל לבגוד בי: "השנה את לא יכולה להבריז, הרי אחותך הגדולה בצבא כעת, את צריכה לרכוש כבוד לצבא, לאנשים המגנים עלייך.." למזלי הרב, עצלנותי (שהיא מנהיגת גופי העצלן בטבעו) התערבה ושלחה את מצפוני הקטן לחפש את חבריו.. וכך מצאתי את עצמי בבוקר יום הזיכרון מתעוררת למשמע ציוץ הציפורים בשעה 10 בדיוק! אולם ציוץ הציפורים לא היה הדבר היחידי אותו שמעתי בבוקר זה..
אימי, חולת ניקיון מוצהרת, (אני עדיין מנסה לשכנע אותה להצטרף לסדנא טיפולית לחולי ניקיון אנונימיים)התחילה בצרחות הבוקר הרגילות שלה:-קומי! תנקי את החדר! תראי, לא רואים את הרצפה! שכחתי כבר איך היא נראית! –ומה אכפת לך איך ריצפתי היקרה נראית?! –תהיתי בתמימות. –אכפת לי כי את גרה בבית שלי! כשתגורי לבד, לא יהיה אכפת לי!-צרחה אימי היקרה.
כבר אז הבנתי שהיא לא במצב רוח לשיחות חולין ושאם אני לא רוצה למצוא את עצמי מחפשת דירה או חדר עם שותפים מסוממים להשכיר, הגיעה הזמן להודות שבאמת שכחתי איך הרצפה שלי נראית.
וכך התחיל היום שאני יכולה לקרוא לו כעת, "שלשום"!
בוקר "שלשום" היה משעמם.. כולם היו בבתי ספר בטקסים ואני נאלצתי להעביר את הבוקר בניקיון. לכן החלטתי שערב יום העצמאות יהפוך לחוויה בלתי נשכחת כדי לפצות את עצמי על החרא-בוקר. לאחר ניקיון שהתמשך עד לצהריים התקשרתי לחברי שהביא לי את המהלומה הראשונה.. –מה, היום ערב יום עצמאות?! שיט! ואני קבעתי עם הלהקה שלי.. –יופי לך, אמרתי לו ב"חביבות" ובמוחי חיפשתי כלים כואבים במיוחד לבצע בהם את זממי עליו.. העניין הוא שאני לא מאוד אוהבת את להקתו.. כי בגלל הלהקה, אנחנו לא מתראים מספיק, והוא זונח את חבריו הטובים שמתלוננים לפני עד כמה הוא רשע-מרושע וכמה בא להם לדפוק לו את הגיטרה שלו בראש (כאילו שאני לא חשבתי על זה). וכך הבנתי שיום "שלשום" ימשיך להיות מלא בהפתעות-חרא!
אחרי התגלית המדהימה שלחבר שלי יש בעיות זיכרון משונות, התקשרתי לחברתי ר' (ע"ע פוסט קודם) כדי לדון איתה על מה נעשה היום.. חברתי הטובה ר' היתה במצב רוח גרועה יותר משלי ולאחר שניסיונותיי לבדר אותה ולגרום לה לרצות לעשות משהו בערב כשלו, החלטנו "לבלות" ערב עם הורינו, בשר, צ'יפס והתבכיינות על חברינו הלא מועילים.
כשכבר חשבתי שהיום הזה לא יכול להשתפר ושאני כלואה בעיירתי המטומטמת יחד עם הוריי והרבה צ'יפס, חברתי ר' התעוררה לחיים והחליטה שאנחנו צריכות לנסוע למקום כל שהוא. לבסוף מצאנו את עצמנו אוכלות גלידה טעימה במיוחד (אני אכלתי יוגורט פירות יער + פירות יער) בעיירה של אנשים סנובים במיוחד ממנה ניסיתי להתחמק במשך 3 שנות לימודיי בה. לפליאתי הרבה די נהנו, אכלנו, חיפשנו קרניים וורודות ופרוותיות ואפילו פגשתי אנשים שנהניתי לפגוש ולא פגשתי אנשים שממש לא הייתי נהנית לפגוש אותם.
כך עבר לו יום ה"שלשום" ואולי מחר, אני אספר לכם על יום האתמול, לו אני אוכל לקרוא בגאווה גם כן יום ה"שלשום".. אבל מחר..
לילה טוב, ומקווה שנהנתם יותר ממני ביום העצמאות..
הי, לפחות לא רוססתי בחומר לניקוי שטיחים- או פוליטיקלי קורקט- ספריי שלג :/
בבלוג זה
בכל הבלוגים
