לאחר היעדרות של יותר משלוש חודשים החלטתי לחזור.
לא בגלל שיש לי משהו חשוב לומר, או בגלל שאני מרגישה מחויבות כלשהי ל "קוראי הנאמנים".
אלא בגלל הסיבה הפשוטה שאין לי משהו טוב יותר לעשות בשעה מאוחרת זו בלילה.
הסיבה שבגללה לא כתבתי כל כך הרבה זמן היא, שאני עצלנית. כל כך עצלנית, שרק המחשבה על להתישב מול המחשב ולהתחיל לכתוב העבירה בי צמרמורות. העדפתי לשבת מול המחשב ולהתבטל.
שלשום הייתי במשחק התפקידים הראשון שלי. היה ממש כיף, אבל אני לא הולכת לספר על זה, כי אם אני אתחיל, לא אוכל לסיים. נהנתי במיוחד לצפות בחברתי הטובה מתרוצצת בתחתוני בוקסר עם פרות בכל הפולגון (שדה משחק) ומהטקס השטני בו הפכנו הוביט מסכן ונחמד לאלף אפל ומגניב.
ישנתי היום 13 שעות, ואני כל כך עייפה שאפילו טיפת שנינות לא מוצאת את דרכה אל שורות הפוסט.
אני מרגישה מין דיכאון לא מוסבר. כנראה שהדיכאון הזה נובע מהסיבה שהגשמתי את הדבר לו ציפיתי במשך כמה חודשים. נסעתי לסאגה, ועכשיו אין לי למה לצפות בקוצר רוח.
אולי אמשיך עם זיוני השכל מחר. היום אני פשוט עייפה. רגשית ופיזית.
שיהיה לכם לילה טוב, ותמיד תשאירו ציפיות בליבכם.
הן אלה שנותנות לכם את הכוח להמשיך הלאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
