הכי טבעי שיש

ברקע -

Foo Fighters - Echoes, Silence, Patience and Grace

שלוש שנים עברו מהפוסט האחרון שלי פה..

ביקרתי פה כמה פעמים בזמן הזה,

ידעתי שהמון זמן לא כתבתי,

אבל פתאום לגלות שעברו שלוש שנים..

שלוש שנים בלי מילה.

רציתי לכתוב המון פעמים,

אפילו חלמתי על זה.

ולא בהכרח פה,

בכלל..

משהו עצר אותי כל פעם מחדש,

כאילו הרגשתי שאם אשים דברים בכתב,

איכשהו הם יהיו אמיתיים יותר,

והאמת..

האמת לא תמיד מאירה פנים.

השבוע ישבתי בים בשעות הערב,

על שמיכה, עם גיטרה וידיד,

ובשלב מסוים הסתכלתי לשמים ותהיתי לעצמי..

אותם שמיים שחורים,

אותו חוף ארור,

אותם זקנים בספידו,

אותה תחושה של חוסר כיוון מוחלט.

אז מה משתנה אחרי עשור?

לא בטוחה לגביי זה.

כנראה שההרגלים הרעים רק החריפו,

תחושת הספק הכללית הוקצנה,

האנשים מסביב התמעטו,

או הוחלפו בגירסה מעט שונה של עצמם,

או נשארו והוכיחו שוב ושוב שהכי טוב לסמוך על עצמי.

המשפחה התרחבה,

הלימודים נגמרו והתחילו שוב,

והקול שרוצה לקום ולעזוב למקום אחר, כרגיל מהדהד לי בראש.

שום דבר או אף אחד לא מחכה לי "שם",

אבל מצד שני, גם פה לא.

מרגישה שהקירות סוגרים עליי במדינה הקטנטנה הזאת,

שכל פינה מחביאה איזה זיכרון צורם,

פרצוף נשכח,

כישלון ואכזבה.

מגיע הרגע שבו אתה מבין ששרפת יותר מדיי גשרים,

איבדת יותר מדיי דברים ואנשים חשובים,

ויתרת מוקדם מדיי,

היית אדיוט,

ו"שם".. אולי עם דף חלק תצליח להיות מישהו אחר.

ויש בי מישהו אחר.

חברותי ושמח,

אמיץ ואמיתי,

עדין ומצחיק,

פעיל ונמרץ.

ופה, בדירה לא רעה במרכז,

יושבת הקליפה הקשיחה,

והסקרסטית,

והמתבודדת.

רק שלא ינפצו לי את הבועה,

את הסרט הזה שאני חיה בו,

שידרשו ממני להשתנות,

וסופסוף לתת תשובות למשהו.

הגעתי למסקנה,

אחרי שנתיים וחצי של טיפול פסיכולוגי,

שאני לא מכירה את המושג "באמצע".

כל דבר קיים בצורה מופרזת או משהו שנמנעים ממנו לחלוטין,

אני או בהיי או בדאון,

או שאני מעוניינת או שאני מבטלת לגמרי.

פשוט לא מוצאת את הנקודה הזאת,

כנראה "השפיות",

שבה דברים מתנהלים בצורה מתונה ובריאה,

שנהנים קצת מהדרך ולא בודקים בשעון כל הזמן מתי זה נגמר,

שמצפים ומקבלים בצורה הגיונית.

וגם הרצון לברוח..

חלילה לא לנסות לתקן פה משהו,

או להחליט לעשות דברים אחרת מעכשיו.

כי פה הכל מאוחר מדיי.

אז מהן האפשרויות בשלב זה?

צריכה לסיים את התואר השני,

כי משום מה התחלתי אותו.

אחר כך.. ההורים נותנים לי דירה לגור בה,

במחשבה שזה הדבר הכי משמח בעולם,

ארבע קירות בעיר הנוראית הזו,

ואני חושבת.. שאם גם ככה הגיע הזמן לארוז,

אולי צריך לארוז לתקופה ארוכה במקום אחר.

חו"לי.

חדש ומלא באנשים שלא יודעים עליי או על המשפחה שלי שום דבר,

לא מכירים את ההיסטוריה והנטיות,

דף חלק, כבר אמרתי?..

אולי יותר מדיי פעמים.

אולי זה מהפנטזיות האלה שיזדקנו להן יחד איתי.

יש גם משהו מנחם בזה שלא הרבה השתנה.

היה לי יותר זמן להתרגל לעצמי ולהבין מי אני,

ועכשיו אני יכולה להיות מודעת לבחירות שלי.

לטוב ולרע,

וכנראה בעיקר לרע,

אני מסוגלת לראות כמה צעדים קדימה,

ולטעות בכל מקרה,

אבל לדעת מה יקרה מראש.

זה מן סופר-פאוור כזה.

אני טבע,

והכישרון שלי הוא לדעת מה יהיו התוצאות של הטעיות שלי,

ולעשות אותן בכל מקרה.

צ'ירז.