הי קוראים יקרים,

חזרתי לפני כחצי שעה מפגישה עם ידידה שלי - עולה ותיקה, שהכירה אותי לפני הרבה זמן אחרי שהיא חיפשה אותי במיוחד.

פעם (לפני כשנתיים) יצאתי איתה, אבל אחרי כמה פגישות (שלא תועדו בבלוג כי התעצלתי), הגעתי למסקנה חד משמעית שהיא אמנם בין הבחורות שאני קרוב להתאהבות תיאורטית בהן, אבל עדיין חסרים כמה דברים בשביל שאני באמת אוכל לאהוב אותה.

אז היא נשארה ידידה שלי.

החלטתי לאחרונה שאני צריך להכיר בתי קפה רומנטיים, אז טיילנו בנווה צדק, שיש שם כמה וכמה מקומות רומנטיים, וישבנו במסעדה די פלצנית (מקום בו המלצרית מגררת בשבילי את הפרמזן מעל הפסטה), והיה די משעשע. אחר כך טיילנו ברגל ובסוף החזרתי אותה לתחנה המרכזית.

והיה לי ממש כיף. בסוף הפגישה.. היתה לי הרגשה כאילו הסתיים דייט מוצלח.

זה היה ממש מוזר.

אולי היא השתנתה?

אמנם היא בחורה אינטיליגנטית למדי, אבל מה שהפריע לי עד עכשיו בשביל להחשיב אותה כבת זוג רומנטית היא שהיא לא מעריכה מספיק את עצמה. יש אנשים חסרי ביטחון שעדיין מכירים בערך עצמם, אבל היא לא כזו. ואם היא לא מעריכה את עצמה אז קשה לי להעריך אותה.

היא גם לא עניינה אותי מספיק בשביל שאני ארצה להיות החבר שלה.

את כל זה לא הרגשתי בסיום הפגישה שלנו היום... הרגשתי במקום זה בעיקר צער על זה שהיא צריכה לחזור לביתה המרוחק.

מוזר נורא.

זה אפילו ערער אצלי משהו בפנים, עד כדי כך שהרגשתי שאני לא מזהה את השכונה שלי בזמן שנהגתי הביתה (בפעם האחרונה שזה קרה, זה היה אחרי שהתקררתי אחרי שעשיתי הליכה בפארק הלאומי בחורף, בזמן שאני לובש חולצה קצרה).

אז מה?

יש מצב שהיא תגרום לי להקשר אליה. למשל אם היא תוכל לשחק את הקשה להשגה במידה הנכונה. או תזרוק כבדרך אגב כל מיני עובדות שיגרמו לי להעריך אותה (שאת זה היא עשתה היום).

יכול להיות שגם בפגישה הבאה אני ארגיש אותו הדבר איתה?

אני רק מקווה שהיא לא הרגישה אותו דבר, ותקווה שאני אתאהב בה, ואז תתאכזב.