היומן של געש. פה תוכלו לקרוא על המחשבות, התיסכולים, השטויות והחיפוש שאינו נגמר אחרי החַבֵרה, ממש כמו שאפשר לראות בבלוגים אחרים. כיף! |
| 6/2005
 סדרה של מאורעות אומללים
שמעתם על הסרט Lemony Snicket's A Series of Unfortunate Events? גם אני לא, אבל השם של הסרט מאוד יפה, ובגלל זה אני משתמש בו לכותרת של הפוסט הזה.
היום היה אמור להיות ההיילייט של השבוע. הדבר שציפיתי אליו מאז תחילתו: הדייט שלי עם עינב. אבל אם תסתכלו על השעה של הפוסט, תוכלו לנחש שלא הלך כל כך טוב, כי דייטים אמורים להסתיים יותר מאוחר.
החלטתי להקדים הפעם, בניגוד לפעם הקודמת, אז ביום רביעי התקשרתי אליה ושאלתי אותה אם היא רוצה ביום שישי ללכת לסרט, או לעשות משהו אחר. היא הסכימה. מה ששימח אותי למדי במשך היומיים של ההמתנה.
ביום שישי בצהריים בדקנו מה אפשר לראות, אבל גילינו שהסרטים היחידים שמוצגים, שניתנים לצפייה, מוקרנים בבתי קולנוע נידחים. אז סיכמנו שנלך לבית קפה במקום זה.
הכל התחיל ברגל שמאל, אחרי שאיחרתי הרבה בגלל שההורים שלי החליטו ללכת למסעדה היום, וחזרנו מאוחר, אז הגעתי לעינב באיחור של 40 דקות (אם כי הזהרתי אותה שעה לפני זה שאני אאחר..)
כשהייתי רץ בהרצלייה על החוף עם שוקי, היינו עוברים ליד בית קפה נחמד כזה שהיה ממש ליד החוף (מה שלא חוקי, אבל מילא). אז חשבתי ללכת לשם. אז נסעתי לכיוון הכללי של אותו מקום, ואחרי שתעיתי מעט הגעתי למלון אוקיינוס, שבתוכו בית הקפה אהיה אמור להיות. אבל סגרו אותו! לא ידעתי שצריך לוודא שהמקום עדיין קיים!
אז אמרתי לה שאפשר ללכת ולחפש מקום אחר.. אבל היה לה קר והיא אמרה שאם כבר, אז רק ברכב. הצעתי שנלך לטרסה, והיא הסתייגה קלות בגלל שזה מקום יקר, אבל אמרתי לה שאפשר להזמין רק קפה. לא ידעתי שהיא גם רעבה.
הגענו לטרסה, ואז המארחת אמרה לנו: "מצטערת, אנחנו סוגרים".. WTF? השעה הייתה 23:20! ממתי סוגרים בשעה כזו?
נו טוף. אז הצעתי במקום זה שנלך לפיקסו, שראינו אותו קודם ליד מלון אוקיינוס. לפני כ-3 שנים ישבתי שם עם שוקי וחבר שלו, דודו-סאקס (שם לא בדוי), וזה היה חביב למדי, כל עוד הם לא התווכחו על כדורסל.
אז חזרנו עם האוטו לשם, ונכנסו פנימה. ראינו שיש הרבה אנשים מבוגרים יחסית (גילאים 40-50), אבל לא ייחסתי לזה הרבה משמעות.
אז התיישבנו, ודיברנו קצת. והיה נחמד (כי יש לנו כימיה, אז יש לנו על מה לדבר.. וזה נדיר.. אין הרבה בנות שיש לי כימיה איתן משום מה). ואז התחילה המוזיקה.
הDJ התחיל לשים שירים בווליום גבוה, ואמר: "קדימה חבר'ה, בואו לרקוד!".
נפלנו על ערב של פנויים פנויות. מסתבר שהרבה דברים השתנו בחוף בשנים האחרונות..
לא יכולנו לתקשר ככה יותר בתוך כל הרעש, אז הצעתי שאולי אני אבקר אותה או להיפך, אבל היא הייתה רעבה ועצבנית, אז היא אמרה שאולי נעשה משהו בשבוע הבא, או בפעם אחרת... אז החזרתי אותה לביתה, ועכשיו אני כאן כותב את הפוסט הזה.
עצוב, לא?
נשאלת השאלה אם כדאי לי לנסות עוד פעם.. היא לא הייתה כל כך נחמדה אלי, ואמרה שהתכנון שלי היה על הפנים.. מה שנכון, אבל האם זה מצדיק כזה יחס? חבל שגם לה לא היו הצעות לגבי מה אפשר לעשות...
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
