לאחרונה אני מוצאת את עצמי מאיימת לפה ולשם, ובעיקר על עצמי, ש"וייזמיר למה הבלוג הזה עדיין פתוח?!?! כולם נוברים בחיי האישיים ובעיקר אנשים שאני אשמח לדיסטאנס מכובד מהם ועומייגאד אני כזאת זונת תהילה מטומטמת!!!11" [אוקיי זה לא ממש ככה, אבל זה העקרון]. אז זהו, שזובי. לפחות לעכשיו, המוזה חזרה XD צפו ל"אני עומדת לסגור ת'בלוג החיים בזבל לחתוך לחתוךךךך" נוסף בקרוב.

ובאירוניה כמעט מוחלטת ביחס למה שאני מקטרת עליו פעמים רבות בחיי, אני עומדת לסחוף אתכם למסע מאוד אינטימי בחיי- לא, אתם לא תגיעו לנקודות התורפה שלי שיסייעו לכם להפיל אותי כאוייבים עקביים, ולא, זה לא גם לא יהיה אינטימי בקטע..פיזי, אבל אני מבטיחה שלא תצאו עם מידע ששווה למס' הנמלים שטבעו היום בשלוליות באיזור השרון.

ובכן, אם עוד לא הבנתם מהכותרת, אעסוק היום בסוגייה מעניינת לכל המינים והגזעים [תירו בי, סיכמתי עכשיו להיסטוריה]-

החדר!

קטן, גדול, לבן, שמנת, עם חלונות, בלי חלונות, עם שירותים צמודים, בלי שירותים צמודים..

אלף סיפורי לילה ולילה אפשר לספר על חדרים, ובתור המשכן הפרטי ואינטימי שלך, בו אתה משאיר את האגרסיות כשאתה קם בבוקר [וגם את כורי הלילה לפעמים], בו אתה צובר כוחות להמשך חייך המפרכים, בו אתה משתולל, נח, קופץ, נופל- יש לבחור את החדר בקפידה רבה.

אתחיל מהעבר-

עברתי דירה בחיי הלא כלכך ארוכים רק פעם אחת. זה היה בין גן חובה [+טרום חובה, אני ילדת פלא] לבין היציאה לחיי הלימודים הפרועים [כן פיי, ממש באדגירל הייתי בכיתה א'..]. עברנו ממקום X בעירנו למקום Y [עדיין בעירנו], והמעבר בישר התחלות חדשות- ריח התחלת בית הספר לצד ריח הסיד הנודף מהקירות, ועוד כל מיני ריחות שונים ומשונים [כמו תרנגולות, אם אתם זוכרים את סיפורי-השכנים שלי]. שפחתכם הנאמנה [שזו אני, רק לצורך העניין. מצאו משרת אחר, או לכו השתגלו בפינות חשוכות] הייתה עוד גוזל רך, רק בת 5 וחצי, העולם עוד כלכך גדול בשבילה וכל החלטה תהיה פרי יצירת מוחות הוריה האוהבים והדואגים.

אז כמובן שעברנו בית, מעבירים ארגזים, צובעים, מסיידים, שוברים, בונים, ואז מגיעים לשלב המכריע ביותר בחיי הבית [לא לא, זה לא יסודות הבניין שאמורים להחזיק משקל אדיר של ספות ושאר דברים]- מי יהיה באיזה חדר?

אז כמובן שהוריי יקבלו את החדר המושקע והמשובח ביותר- זה שיש לו שירותים+מקלחת צמודים, כי הם "ההורים". החדר למעלה יישאר נייטרלי כי אנחנו בעד חום אהבה וקרבה [או- להיות תקועים אחד לשני בתחת] ורוצים שחדרינו יהיו אחד ליד השני [או- שנוכל לשמוע עוד כמה שנים אם הבנות עושות מעשים גסים]. אבל יש 2 חדרים ו2 בנות- מי תקבל איזה חדר? [הכניסו כאן מוזיקת 'מי רוצה להיות מיליונר' מותחת לפילפול העלילה]. רק בשביל שתדעו- בזמן שזה קרה אני פשוט הובלתי עם התיק ארנב שלי לחדר ואמרו לי "זה שלך. תתמקמי.", אבל אחרי שהמוח שלי התפתח וגילה חשיבה הגיונית ומעמיקה התחלתי לשאול את עצמי- רגע, למה לעזאזל אני דפוקה בחדר הקטן והמעפן?!. בתור ילדה קטנה ומשכילה, החלטתי לצאת לחקר ארוך ורב משתנים והיבטים ולברר למה יצאתי זאטוטה פראיירית ונכנעתי ללחץ מהגדולים עליי?. כיוון שמשפחתי בעלת הערכים דוגלת בכך ששקרים זה לא דרך לפתרון, וגם כי הם הבינו שהם לא יכולים להתחמק, הם ענו לי ישירות והסבירו לי את המצב שהיה בעבר- אני הייתי קטנה ומעפנה מידיי בשביל להחליט, אז פנו לאחותי בשאלה- מה את מעדיפה- חדר גדול ומפואר עם ארון, מיני בר, מערכת קולנוע חדרית, 2 משרתים ומיזוג סירקולטי, או חדר קטן ומעופש עם מגירות, עכבישים, וקצת עובש לחיזוק האווירה? [רק להבהרה- אני מקווה שאתם לא חושבים שבאמת היה עובש וכאלה, ואני בספק אם היה בתקופה הזו מערכות קולנוע ביתיות, אבל זה היה לשם העצמת הכאב]. כמובן שאחותי, כמה אהבלה שהיא יכולה להיות [סתםסתם כפרעליה], לא תבחר בסוג ב' [או לחילופין- סוג זין!], ואני קיבלתי את החדר המצ'וקמק.

עברו להן השנים.. השתדרגתי עם ארון, צבעתי קיר אחד לטורקיז, אפילו קיבלתי מיטה וחצי [לפני אחותי הגדולה! הוהו! הסטייל!], עד שהגענו לתקופה חדשה בחיים- חופש גדול בין כיתה ז' ל-ח'. אומנם הספקתי עם השנים [ממ.. 7 שנים] להתרגל לחדרי המעפן, אבל כמובן שזינקתי על ההזדמנות שאחותי עוברת לגור בחדר המבודד למעלה [נו מה, זה היה לפני העלייה שלה לתיכון. מדליקוליות לשמה] ואני אוכל לרשת את החדר הגדול שלה. עקב לחץ מצד אחותי, הוחלט שאם כבר אז כבר- נעשה שדרוג כללי לבית.

הבאנו את מיטב הצבאים [יודה ושמעעעון], הפכנו את הבית לשדה קרב למופת- ויאללה לעבודה! לצערי זו הייתה תקופת הביניים בחיי בה עברתי מנקבת ורוד וכתום, לשפוייה יותר, ואפילו החלקה הקיצוני של התקופה החדשה הפכתי להיות רוקיסטית-לייט מדליקה שלובשת [בעיקר, אפפעם לא הגעתי למצב מוחלט של שחור-אדום-קשוח-ואפל] שחור, ולכן ההשפעה העיקרית הייתה הנקבתיות המוחצנת- ולכן הפך חדרי לפיץ' מאמם עם קצת דוגמא של פרחים ורודים מעלפים. באותה תקופה גם כיסוי היה היה ורוד [וקצת מזעזע, אם תרשו לי לציין. לא שיש לי כל שנאה כלפי הצבע, אני דווקא מחבבת אותו בהחלט, אבל יש גבול לכל תעלול מעולל] וכל החדר שלי היה נראה כאילו דובון איכפתלי הקיא אותו. אבל עם הזמן המצב התמתן- הכיסוי נשרף בליל שריפת הספרים בגרמניה, והוחלף באחד קינקי עם פסים בכתום ואדום, הוצבו אובייקטים מדליקים למיניהם ברחבי החדר, וכעת אני חיה בשלום ואהדה עימו.

אבל זה רק רקע [מי שמחזיק מעמד עד סוף הפוסט מקבל נשיקה, או סוכריה- תלוי אם אתם אוהבים אותי או לא] לסיבה האמיתית לדיון החדרים. שמתי לב לתופעה מעניינת מאוד בקרבי כשאני נכנסת לחדר, ועליה רציתי לשוחח עמכם קוראים נכבדים.

היחסים שלי עם החדר שלי שנויים במחלוקת- מצד אחד אני מבצעת בו פשעים ופעולות הפוגעות בו, במראהו הכללי, ובמיוחד בנפשו העדינה, אבל מצד שני אני מטפחת ואוהבת אותו, ומקדישה לו הרבה צומי במהלך היום [למרות שהמחשב בחדר אחר בכלל].

תופעה נאמבר וואן- שמתי לב רק בעת האחרונה שכל פעם שאני נכנסת לשהות של יותר מלזרוק ת'תיק, לזרוק ת'דפים, לזרוק ת'עומו על הרצפה- אני דבר ראשון דואגת לחנוך היטב את שלל המכשירים החשמליים שמצויים בחדר שלי.

זה בהחלט מעניין, מאין זה נובע? האם יש לי משיכה מינית מעוותת לזרימת אלקטרונים?, האם אני בעצם אדם קדמון שנדהם כל פעם מחדר למראה תופעות טבע חדשניות? האם אני סתם נהנת לפרנס את עובדי חברת החשמל? לא אדע מהי הסיבה האמיתית, אבל זה פשוט קורה- מדליקה את האור [כמובן], אח"כ ישר את המזגן [ספויילד קיד, איי נוו], לא עובר הרבה זמן עד שאני דואגת גם להפעיל את הטלוויזיה [גם אם אין מה לראות בה, אני חשה בבטחון נפשי כשהיא דלוקה ברקע], המוזיקה גם ממהרת לפעול [בדר"כ אמפי3, לפעמים גם כשהרמקולים הניידים שלי מזיינים אותו בתחת]- ואלו הם פריטי החובה. פעמים רבות זה גם ממשיך בלהדליק את המנורת קריאה, להטעין את הטלפון ושאר דברים אחרים. האין אני מגיעה לסיפוק מחיי הצנע החסכניים בחשמל?

תופעה נוספת היא הבגדים.

כל מי שביקר בחדר שלי שלא כשהוא הוזמן לאירוע מראש, אלא סתם בעוד יום שגרתי ורגיל, כפי הנראה שם לב להר, שהוליד עכבר, שהולידהר גדול יותר- וכל זה מתיישב איפושהו ליד איזה משו מעץ. אז כן- המשו מעץ זה השולחן שלי [התפתתי לכתוב "שולחן כתיבה" אבל אז עצרתי לרגע וחשבתי- נהה, למה להקדיש לו כזה שם מפוצץ אם הוא בכלל משמש רק לנוי?] וההר הזה מונח על משו שאמור להיות כסא. יש לי כפי הנראה בעייה נפשית כלשהי לקפל בגדים. אני חושבת שאני פריטי-מאץ' בנאדם מוכשר לעבודות שונות כולל עבודות בית למיניהן, אבל עם בגדים זה פשוט לא הולך לי! כל עוד זה לא מכנסיים- אם אני אנסה לקפל את זה זה ייראה כאילו מישו לקח את הבגד, זרק אותו למאוורר תקרה, הנחית אותו על הרצפה, אכל אותו, הקיא, ושם בארון. וזו האמת, באמת! זה אולי נראה כאילו המוח שלי פעל בצורה ממש יצירתית בחלק ממנגנון העצלנות לקפל בגדים, אבל זה המצב. ובגלל המצב העגום הזה, בכל סופשבוע אני מוצאת את עצמי מתייצבת מול הר בגדים שלא מהעולם הזה. בדר"כ ההשתלטות על התופעה הזו מתבצעת ביום שבת, כשאמא לא מוכנה לסבול את הבלאגן יותר, אבל אם זה לא קורה- אז קורה משו נורא בתחילת השבוע, כמו היום למשל, כשהייתיצריכה לחפש סווטשירט תלבושת לביצפר. זה התחיל בגישושים זהירים בין אלפי המכנסיים והחולצות, ותמיד בחורף זה כפול בכמויות בגלל אפקט הבצל, אבל מהר מאוד הבנתי שאם אני רוצה להשיג את הסווטשירט, עליי לנקוט בצעד דרסטי, וכך עשיתי- לקחתי את כל ההר בידיים [שזה כבר אחושלוקי] וזרקתי אותו בנחישות על המיטה. התוצאה אתם תוהים- אחרי מספר שניות התחלתי לתהות איפה ישנתי הלילה, הרי אין לי מיטה בחדר, יש לי ממש הרבה בגדים מפוזרים, אבל יש מיטה מתחת לכל זה?

אבל כשחזרתי מביצפר לקחתי יוזמה וסידרתי. זה עקום, אבל זה מקובל וזה בארון. תודה.

וכעת אני שמה לב שאתם עלולים להיות עכשיו במצב שינה מתקדם, לכן אסיים פה.

אז מה, אתם באים פשוט לקחת חדר במלון?

רוני.