ילדים בריאים לחלוטין
לבושים יפה עם מיטב המותגים,
וכל האביזרים הנלווים.
מצוחצחים מסורקים בקפידה
כמייטב האופנה.
כשהגעתי שאלתי האם
לתכנן לילה רועש עם בני עשרה
מופרעים ואורחים זועמים.
פתאום ראיתי בניהם
ילד אחד על כיסא גלגלים
מתרוצץ במהירות מרשימה
ומיומנות מדהימה שלא תבייש
אף אצן אולמיפי.
עוד שלושה עם כביים,
לא הבנתי, לא נתפס לי
איך זה יכול להיות
הרי הם בריאים לחלוטין.
מתנהגים ומדברים כמו אחיי
הצעירים, יפים תוססים.
ופתאום מגבלה שלא מתיישבת
עליהם, ילדים, נערים.
הבנתי, נפגעי טרור, פעולות איבה.
ילדים שקטים ומנומסים.
שהלכו לתומם בשגרת חייהם.
ולפתע התהפך עולמם.
על מי לכעוס?
את מי להאשים?
ומה זה יעזור בכלל?
האם זה ישנה דבר?
הם נכנסו לתוך ליבי בתוך שניות.
כבר שלושה ימים אני חושבת עליהם
מסתכלת עליהם מהצד בהערכה עצומה.
לא מעיזה ליצור איתם שיחה
לשאול לדבר להתעניין....
אזרתי אומץ
דיברתי עם המתנדב שאיתם
הבעתי בפניו את הערכתי
וביקשתי שינסה לתווך ביני ובין
המשפחות האלו.
הוא מייד הסכים ומסר לי איך להשיג אותו
ביקש שאכתוב לו מה בדיוק אני מעוניינת לעשות
והכל מבורך...
קיבלנו משימה לצלם משפחה
ולכתוב על כך חמישה עמודים
נראה לי שזו תהיה ההתחלה.
המשימה פחות מעניינת אותי
אבל אולי היא תארגן לי את הדברים בראש
אם אתמקד בה בתחילה
הלוואי ויהיה לי כוח פיזי ונפשי
לעמוד בזה
ולבסוף יצא מזה משהו טוב
שאולי יתרום מעט...
או רק ישמח.
טל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
