לילות הסתיו

נתחיל בזה שאני ממש ממש עייפה, אני ערה משלשום בערך אבל משהו בוער בי ונראה לי שהוא יכבה מחר במרוצת הזמן.

אתמול כשהתלבשתי בבוקר החלטתי לשים את חגורת הגאווה שלי, (נכון שהמשפט הזה מזכיר יומן של מחבל מתאבד?) 

אך קול פנימי שזעק מהמודעות של החלק הפנאטי במגזר החרדי שמתנוססות כמו תמיד לפני כל מצעד, העלה בי פחד אמיתי ועמוק, שמתי חגורה אחרת ואת חגורת הגאווה נשאתי עימי בתיק להמשך היום כשארגיש יותר מוגנת, כשעליתי לאוטובוס הייתה לי הרגשה משונה שכל יושביו בוחנים אותי ונועצים בי מבטים מפחידים, אבל כנראה זה היה חלק גדול מהפחד שהציף אותי באותו הבוקר.בדרכי למכללה נשמעו סירנות רבות וכבאיות התרוצצו מכל עבר, פחים שרופים מליל אמש או מבוקר זה, מודעות זימה, שינאה והסטה נגד קייום המצעד, ודלילות צורמת של אנשים ברחובות (כנראה אנשים הסתגרו בבתים מחשש לחייהם. ולא, זה היה לפני חסימת הכבישים ושיבוש התחבורה הציבורית בעיר). 

לאחר שסיימתי את עיסוקי במכללה, שכללו התרים חריגים ומקלים מצד אחד המרצים, בטוענה שהיום מותר בגלל המצעד (כמה טוב כשיש מורים מהקהילה), פניתי לכיוון ההפגנה (מצעד מחאה איך שתרצו), עצרתי בקיוסק סמוך כדי לקנות בקבוק מים (לקח מהמצעד הקודם שבו התייבשתי קשות), בקיוסק היה מסך פריזמה שבדיוק עידכן מהמצעד, והמון קהל נעצר כדי להתעדכן (מה שגרם למוכר בקיוסק להיות חסר סבלנות בעליל), אנשים התחילו להביע מה הם חושבים על המצעד (גועל נפש, שונאי ישראל, מחלות ומיני מטעמים הומופובים מוכרים), למזלי עדיין לא החלפתי את החגורה.

הגעתי למה שנראה הכניסה למצעד והאינטואיציה הדפוקה שלי הפנתה אותי לכיוון המפגינים החרדים, מבועתת הסתובבתי מאה שמונים מעלות ואחרי שצילמתי את הפרשים השוטרים והמגבניקים שמתי פעמי לכיוון המצעד, היו שם המון אנשים, המון היה צבעוני ומחמם, פשוט תענוג לעיניים. אחרי בדיקה בטחונית  וי. אי. פי. הסתובבתי בין המפגינימות אמרתי שלום לכל מי שהכרתי והתחלתי לצלם קצת, קלטתי בזווית העין כמה צלמים מעניינים שהתארחו אצלנו במכללה בהזדמנויות שונות חייכתי אליהם ואז שינקו הגיעה לאיזור ובזכות המצלמה הרשו לי לעבור לאן שחפצה נפשי בזמן שלשאר הקהל לא הייתה אפשרות לעבור לשום כיוון, קבעתי עם שינקו במקרה בדיוק היכן שנעצר המצעד אחרי קצת התחנניות לאנשי הביטחון נכנסו שוב פנימה (הלבשתי על שינקו את אחת המצלמות כדי שיחשבו שאנחנו צוות אבל זה לא עזר כנראה שצלמים הם באמת זאבים בודדים, אבל זה לפעם אחרת).

המצעד נעצר בגלל שדווקא היום החליטו הכבאיות לשבות ולא היה ניתן להמשיך את המצעד בלעדיהן, ולהמשיך כמתוכנן לכיוון ההפנינג, נאספנו כמה חברימות וצעדנו לעבר המושבה הגרמנית ישבנו לנו במסעדה והשבענו את רעבוננו, המושבה לבשה לרגע חג באופן ספונטני, כל פליטי המצעד כיסו את בתי הקפה ואת רחוב עמק רפאים, היו מי שעיקמו את פרצופם וסיננו כסססס... אבל לא נתקלתי בעויינות רבה מידי למרות החגורה שהבאתי עימי הדגלון הסיכה והסטיקרים קישטו אותי.

לקינוח התגלגלנו למעבדה, שם היו כל מיני עיניינים מצונזרים כרגע. (אהבה).

ומשם המשכתי למשמרת לילה מייגעת כשבדרך אליה צעק לי הומופוב (לסבופוב) לכו לצעוד בתל-אביב ועל זה אני רוצה לענות לו כאן ולכל מי ששאל אותי לפני המצעד, אבל למה בירשלים?

(כל המשנה דיעה של הומופוב אחד בישראל כאילו הציל עולם ומלואו)

קיימות הרבה סיבות קולקטיביות אשר מתיישבות עם הקהילה, הן מובאות ואפשר להסכים איתן או לא. 

הסיבות שבגללן אני יצאתי לצעוד:

דבר ראשון, אני ירושלמית, 

נולדתי,גדלתי, למדתי, התחנכתי, התבגרתי, בירושלים.

כאבתי, אהבתי, שנאתי, התפללתי, בכיתי, התרגשתי, התאכזבתי, (ועוד...) כל חיי בירושלים.

אני לומדת, אוהבת, אלמד, אגדל, וכנראה גם אזדקן בירושלים.

העיר הזו חשובה לי, אני אוהבת אותה, כואבת אותה, כאן קרו לי הדברים הכי משמחים והכי עצובים בחיי.

כאן רציתי למות (לסיים הכל ולמות) ולחיות (להפריח מחדש את שנבל).

כאן גיליתי את עצמי בגיל 14 כשהרגשתי בפעם הראשונה משיכה לבת מיני.

כאן שמעתי ושתקתי, גידופים, הערות, קללות, בדיחות מעליבות.

כאן בכיתי ובכיתי עד שלא הרגשתי כלום.

את העיר הזו חלמתי כששרתתי בצבא ולא יצאתי לחופשות כשנשמעו אצלנו פצמרים ודיווחו מהבית על ירייות.

וכשכל כך רציתי להיות פה והייתי רחוקה כשאמא ואבא היו ליד האוטובוס שהתפוצץ בירידה, ולא ענו וחשבתי שנגמר.

וכאן איבדתי חברים לשכבה בגלל סיכסוך המלחמה בפיגוע נורא.

וכאן איבדתי את דודי וסבתי. וכאן לא ישנתי לילות מפחד לאחיי ואחיותיי.

וכמה נדוש שזה נשמע כאן נטעתי עץ לפני שנים שמצמיח פרי שישאר גם אחריי.

זו העיר שלי, לכאן חזרתי אחרי הטיול, את המקום הזה חלמתי שהיה לי קר, עצוב ולבד.

בעיר הזו סיפרתי להורי, מכאן העיפו אותי כבר פעם אחת יוצריי.

כאן אני יוצרת בעצמי כל יום מחדש. 

על העיר הזו אני מוכנה להילחם.

לא רוצה להרגיש יותר פחד מאוייבים מפנים.

בעיר הזו אני צריכה לצעוד כל שנה עד שתעלם השנאה ואז נחגוג כולנו יחד.

בעיר הזו אני רוצה לגדל ילדים עם אישה אהובה, ילדים שיהיו גאים במי שהם, במי שהביא אותם לעולם.

שלא יתביישו או יסבלו, שלא יצטרכו לתת הסברים לכל אידיוט אטום.

אני רוצה שלא יצביעו עליי ברחוב כעל חריגה. שאוכל להקים משפחה מבלי לפחד, מבלי לפחד יותר מידי מהעולם האכזר שמצפה ליילדי ומשפחתי שגם כך אכזר דיו.

הכל מתחיל ממודעות, קבלת השונה, הבנה, התקרבות עד להסרת המחסומים.    ובסוף מבצבצת אהבה. 

בתחילת שנה היו כמה וכמה הערות הומופוביות בכיתה.

השנה התחילה והסתיימה עם מצעד גאווה. (אוקטובר - יוני).

דברים השתנו.

החברים הטובים שלי בכיתה הם דתיים, הם התחילו לדבר בצורה שונה.

ואפילו חלקם מטיפים בעד המצעד לכמה מתנגדים.

קודם הם הכירו אותי ואחרי זמן מסויים נחשפו להיותי לסבית.

זה מרגיש כמו בנאדם שלא אוהב בעל חיים מסויים, 

עד שהוא מביא אחד כזה לביתו ומתאהב בו מכיוון שמכיר אותו יותר לעומק.

(היו השוואת רבות לבעלי חיים אני ניסתי למצוא אחת מחמיאה, קחו ברוח טובה)

בכל מקום, המצעד הזה, יקר ומעיק על העיר ככל שיהיה, מבלי להתווכח על תקציבים אחרים למטרות שונות שמקבלות נזילות רבה יותר ואישורים מהירים יותר מהגופים הממשלתיים.

עשה עוד צעד קטן לעבר מדינה צודקת יותר, חמה יותר, אוהבת יותר, מקבלת יותר, פתוחה יותר, יפה יותר וגאה יותר.

בשנה הבאה בירושלים.

ולא רק בתל-אביב.

באהבה.

מבלי לפגוע ברגשות.