עצור!!! שטח פרטי!

אוקיי אני חולמת כל לילה המשך לחלום שאני חולמת, ת'אמת כבר היה לי חלום צלול אחד שהיה בדיוק אחד מההמשכים

* כל פעם שאני עושה רווח בן קטע לקטע זה אומר שהחלום

היה בלילה אחר או נקטע, אלא אם כן כבר כתוב לכם מה קרה.**

נקרא לו: הווגורטס במהפכה!

אני וחברה שלי יעל חיפשנו  כמה זמן את הוגוורטס, הייתה לנו הרגשה

שנמצא אותו  כי רצינו להתקבל לשם ולהפוך להיות קוסמות כמו הארי פוטר!

ונוכל לפגוש את הרמיוני ורון וג'יני. בעצם אנחנו בנות 13 אבל מי סופר.

זה חלום או לא?

בכל מקרה נמשיך, בחלום היינו ניצבות מול טירה גדולה מאוד.

למטה היה משהו שנראה כמו שוק שחור. ואנחנו עברנו שם..

הטירה נראתה כמעט כמו הוגוורטס אבל לא היו לה סירות, וגם לא כירכרות.

נככנסו פנימה, המסדרון שבו הלכנו היה מאוד מוזר.. הוא לא נראה כמו הוגוורטס

היה מצד של הכניסה חדר קטן ואפלולי וסגור.

בהמשך היו שתי דלתות ענקיות (שיערנו שזו הוגוורטס בגלל זה)

בכל מקרה נכנסו דרך הדלתות האלו, וגילינו שם

אולם ענקי, עם מדרגות מצד שמאל ומצד ימין.

למעלה כל מיני נדנדות, מלמטה מכשיר שמכנים אותו סוס.

הרבה מזרונים, כמה טרמפולינות, רשת גדולה מתחת לנדנדות המוזרות, ועוטד הרבה מכשירים

ואביזרים, כגון שקיות כדורים, חבלים וסרטים.

עברנו את כל האולם בקצה האולם הייתה עוד דלת, אבל קטנה

כנכנסו לשם גילינו שהיו שם המון ילדים, היו שם טרמפלינות וילדים קפצו שם

וכמה נשים עם בגדי התעמלות שצעקו כל מיני דברים לילדים

והנחנו אותם.. הן קראו בשות אמרו דברים כמו: תגלגלי נכון! תקפצי ככה, בורג אדלין!

ועוד דברים..

ילד עם עיינים ירוקות לבוש טיצ'

שיער בצבע שחור.  חייך אלינו ואמר לפני שנשמע שמו באוויר.

"ברוכות הבאות,לבית הספר להתעמלות" הוא לא סיים להגיד והלך לקפוץ על הטרמפולינה

אישה אחת נגשה אלינו היה לה פנים חמורי סבר, היא הסתכלה עלינו במבט זועף

ואז אמרה בקול צווחני:" ובכן אתן בטח התלמידות החדשות! כנראה ששכחתן כי קודם אתן

צריכות לפנות למנהלת כדי שתציג אתכן ורק אז להיכנס לאולם החזרות."

אנחנו לא הגבנו, לדקה היא הפנתה את ראשה לתלמידים המקפצים ואז ניסתה לחייך

ככל שיכלה ואמרה: "או.. כנראה שאתן נכנסתן לכאן בטעות כי אנכן יודעות איפה נמצא חדר המנהלת

אני מבינה..." אנחנו הנהנו "לכאן בבקשה" היא שינתה את הבעת פניה והורתה לנו לצאת מן הדלת.

מכאן... לא היה שום דבר זכור לי, אבל מצאנו את עצמנו בחדר החזרות לבושות בגדי גוף רגילים

ומקפצות בטרמפולינות.

השיעור נגמר, ואני ויעל עמדנו ליד הלוקרים. (לכל אחד יש לוקר) וראיתי מישהו שמאוד מוכר לי.

היה זה: אליה..(לא מתכוונת לספר מי זה! תסלחו לי)  "אליה?" לחשתי לעצמי.. "מה הוא עושה כאן?"

מחשבה כזו עברה בראשי. הוא לא חייך, לא הופתע, ובקושי פנה אליי להגיד היי.

כנראה שידעתי מה הסיבה.

מכאן.. ההמשך נקטע, ואני מוצאת את עצמי בחלום  חדש באותו נושא

בלילה אחר.  

אני ויעלי יצאנו כנראה אחרי היום שבו אנחנו רק הגענו, היינו באותה דקה בחלום

בשוק השחור שסיפרתי עליו קודם.

אוקיי, כאן אני אספר את מהלך הקטעים שזכור לי, בסופו של מהלך הקטעים נכנסתי לחלום צלול

למשך כמה דקות ויצאתי. זה היה מהלך הדברים:

מצאתי את עצמי עם יעל ליד מוכר חתולים הוא נתן לי חתול.

אז החתול ברח ואני רצתי לחפש אותו.

לא מצאתי אותו בשום מקום, היו כמה פעמים אפלה מוזרה.. ולא מצאתי כלום.

אחר כך

ראיתי מן כלא קטן שבו היה החתול כלוא והצלתי אותו משם.

ואז החתול קפץ עלי וקרע לי את כל הבגדים.

הייתי ערומה לגמריי, מה מוזר  היה שפתאום שמעתי את יעל צועקת ואז היה עוד צעקה של בן...

צרחתי: תסתובב!!

פתאום בלי לשים לב נכנסתי לחלום הצלול ציירתי בראשי מן שמלה מוזרה שהייתה מתאימה

לרקדניות בטן היא הייתה ירוקה ופתוחה באזור החזה ועד לבטן  והייתה מתחתי

חולצת גופייה יפה בצבע זהב עם עיטורים של פרחים. ונעלי אצבע מצבע צהוב-זהב.

ברגע שהרגשתי שהבגד מתלבש עליי ידעתי שזה חלום צלול. בדיוק מאותה הנקודה

התחלתי להרגיש, להריח, ולחוש את כל מה שיש מסביבי. 

יעל והילד ההוא הסתובבו באותו רגע והתחלתי לרוץ אחריהם והם גם רצו.

לא שאלתי אותם לאן הם רצו פשוט רצנו.. הגענו לאיזשהו גשר שיש בדרך כלל

בפארקים שהיה בצבע תכלת- טורקיז עליו עמד דמבלדור, הוא לא דיבר אני עמדתי ממש מולו

עם יעל והילד הזה. הילד חייך אל יעל ואמר: "אני עומר".

לא שמעתי בכלל מה יעל אמרה. עמדתי ליד דמבלדור ושאלתי אותו יותר נכון שאלתי את עצמי.

"למה?" 

ואז הקטע נקטע ומצאתי עת עצמי בחדר שטוף שמש וממש בהיר

היו שם שתי מיטות קומתיים כחולות עשויות מעץ. ועוד מיטה אחת  ליד החלון

יעל ישבה מולי על המיטה ואני גם ישבתי על מיטה כחולה.

יעל דיברה איתי על משהו והדבר היחיד שזכרתי היה.

"איזה מזל שעומר הציל אותנו" וחייכה.

זה עוד פעם אבד ונחשף לפני משהו אחר לגמריי.

אני יעל והעומר הזה עמדנו ליד דלת הכניסה של בית הספר.

יעל אמרה: "הלוואי שהיא לא תתפוס אותנו"

עומר אמר: "אני לומד גם כאן"

"וואלה?" התערבתי בשיחה.

בלילה אחר:

אני ויעל יושבות ואוכלות במזנון

של בית הספר (כמו בסדרות האמריקאיות)

מקדימה יש עוד שולחן ויושבים שם כמה בנים

אנחנו רואות את עומר מתקרב לשולחן שלהם  וצועקות לו:

"היי! עומר, לכאן!" הוא מתקרב לשולחן שלנו ומתיישב לידנו.

לא דיברנו ואז ראיתי שעומר מידי פעם מסתכל לכיוון של שולחן הבנים.

"אתה כל כך מתגעגע אליהם?" שאלתי אותו.

"לא פשוט..זה מוזר, מה אני עושה אתכן בכלל?" (ככה הוא אמר בערך..)

"אתה לא רוצה שיגידו לך שאתה חנון על זה שאתה יושב עם בנות?" אומרת לו יעל.

"כן." אומר עומר.

"אתה מוזמן לחזור אף אחד לא ביקש ממך להישאר כאן" אני אומרת לו.

"נכון" הוא הולך לשולחן של הבנים ואז חוזר בחזרה.

"גירשו אותך? או שניסית להתחנן אליהם שיסלחו?" אני אומרת.

"שתקי." הוא מגחך. (מוזר?)

עכשיו הסיפור הולך להיות קצת ארוך! (כמה מהם יראו לכם טיפה דמיוניים אבל זה באמת קרה בחלומות ולא רק פרי דמיוני

פשוט הוספתי פרטים כי החלום הוא מאוד מקוצר וחסר היגיון)

זה קרה בלילה אחר. אחרי הקטע שלמעלה.

עומר מעיר את שנינו באמצע הלילה.

את יעל הוא טרטר כמה דקות עד שהיא פתחה את העיניים

ולי הוא צעק באוזן את השם שלי עד שאכשהו התעוררתי.

(לא מהחלום, בחלום)

כשהתעוררתי הוא התחיל להגיד לנו בלחש, כי שאר הבנות בחדר ישנו.

שהוא ראה משהו ממש מעניין והוא רוצה שגם אנחנו נראה.

כשקמנו אני ויעל. אני הייתי לבושה בחולצה רגילה ארוכה. עם מכנסיים

ויעל עם כותונת שינה. הוא רץ אתנו במורד המסדרון.

בעוד צועק שהוא ראה משהו ממש ממש מוזר והוא חייב שגם אנחנו נראה את זה.

הגענו למדרגות.. הוא תפס את המעקה והחליק למטה  ואנחנו  אחריו.

בסוף רצנו ועברנו את כל האולם עם הטרמפלינות. ראיתי שנפתחה דלת מולי

ואור ירח זרח משם.

אין לי מושג כיצד אבל מצאתי את עצמי

ליד אגם שחור (כי היה לילה) מעליו ירח מלא, ואת עומר מצביע לירח.

 בהתחלה לא שמעתי מה הוא אמר. אבל אחר כך שמעתי אותו אומר:

"....ואז ראיתי אור ירוק חולף על פני השמיים  ונעלם"

"מוזר.." אמרה יעל והתיישבה על הדשא שהופיע אכשהו שם ועומר

התיישב לידה. אני התקרבתי לאגם והבטתי בהשתקפותי.

בעודי מביטה שמעתי צחוק נשי ומטורף. כמו שהמכשפות צוחקות.

אבל לא העזתי להסתכל אחורה ואז שמעתי קול של אשה: "מדוע אנחנו צריכים

לקשר אותה עם המטונפים האלו?"

"בלה, את זוכרת את מה שאמרתי?" שמעתי קול קר ואכזרי.

"כן אדון." היא ענתה. "טוב, טוב מאוד, ועכשיו לכי והביאי

לי את שרביטי..מיד!" הוא המשיך באותו קול קר.

"יהי שמה: אנה קסנדרה בלק.." באותה דקה הסתובבתי

לא ראיתי אף אחד משום שחשכו עיני ורק שמעתי: "לנצח!" ואת צחוקה המטורף של האישה הזו..

"נדיה?" שאל עומר." מה קרה?"

"שום דבר.." עניתי לו.

מכאן הקטע נקטע,

ואני מוצאת את עצמי עם יעל יושבות באמצע שיעור התעמלות.

לבושה בטרנינג כחול ויעל בטרנינג ירוק ומסתכלת על המורה שצועדת מצד לצד ומאחוריה טרמפולינה אדומה.

"בנות, היום אנחנו הולכות ללמוד תרגילים חדשים על הטרמפולינה. משום שבקרוב מאוד

אתן הולכות ללמוד את "תרגיל המלאך" ביחד עם הבנים"

כל הבנות התחילו להתלחש באותה דקה. 

"אני יודעת שכולכן נרגשות לקראת זה,ואתן מאוד רוצות לדעת מהו התרגיל הזה

אבל תצטרכו לחכות"

"המורה" אני אומרת. "כן?" היא פונה אליי. "את בטוחה שאנחנו מוכנים לזה?

את בטוחה?" אני שואלת בחשש. "כן בהחלט כן. זה אינו תרגיל מסובך כל כך" היא אומרת

כאילו דבר זה היה חסר חשיבות.

"את טועה! הוא מאוד מסובך" כמעט צעקתי. "המורה, האם זה נכון שהאדם האחרון שניסה את התרגיל ללא רשת ביטחון, מת?" "העלמה כהן! אל תדברי ככה בשיעור שלי" אמרה המורה ופנתה לטרמפולינה.

פתאום יעל דיברה: "המורה את הולכת להראות לנו את התרגילים שצריך לעשות השיעור?"

"כן, יעל" ענתה לה המורה והתחילה להכריז. "בנות! להקשיב בבקשה, אנחנו עומדות ללמוד תרגילים

חדשים בטרמפולינה ובטרפז" היא הצביעה לעבר הנדנדות "על הטרפז  תלמדו עם הבנים

ובטרמפולינה רק אתן תלמדו. מחר יבחרו הזוגות.

. לכל אחת יהיה בן זוג שאיתו היא תבצע את "תרגיל המלאך"  בבחינות הגמר בסיום השנה

ורק הזוג שיקבל את הציון הכי גבוהה בבחינות הגמר יזכה להופיע בהופעת סיום השנה"

אחרי זה הקטע נקטע שוב ואני מוצאת את עצמי יושבת עם יעל ועומר ליד שולחן

 האוכל  ואנחנו מדברים: "תגיד, גם אתה שמעת על "תרגיל המלאך?" שואלת יעל את עומר.

"כן, זה כל כך טיפשי התרגיל הזה, מעניין מי תהיה בת זוג שלי." עונה לה.

"אני מקווה שלא אני, כי אנחנו בכלל לא נתאים בתור בני זוג, במיוחד לא ל"תרגיל המלאך"

אני אומרת לו.

"גם אני מקווה שאף אחת מכן לא תהיה בת הזוג שלי, כי זה יראה מגוחך

וגם כולם יחשוב שאנחנו יוצאים ביחד." עומר עושה הבעה כאילו הוא נגעל ממשהו.

"חחח, צודק" שנינו עונות לו.

הקטע שוב נקטע. (מצטערת שזה חלום כזה מוזר..)

בקשה לפני קריאה: כל מי שלא יבין את מה שייכתב עכשיו. למעלה יש כזה איקס קטן

שכשאתם לוחצים אתם סוגרים את החלון... כך שמוזמנים לצאת!

ומי שהבין שייקרא את ההמשך!

אני מוצאת את עצמי בחדר הטרמפלינות מנסה לבצע את מה שהמורה אמרה.

קופצת, עושה כל מיני תנועות באוויר. יעל נכנסה לחדר וצעקה לי משהו.

אני לא שמעתי מה היא אמרה, והמשכתי לקפוץ.

"נדיה!, נדיה!" בסוף זה הגיע לאוזניים שלי, אבל לא מה שאמרה יעל.

"עומר..?" אני לוחשת..ברגע שהסתכלתי על מקור הקול, לא ראיתי את עומר

אלא ראיתי, איש עם גלימה רץ במורד הרחוב לעברי ובידיו תינוק קטן

שלא מפסיק לבכות. לפתע הדבר הזה נעלם. ומצאתי את עצמי שוכבת על הטרמפולינה

כשמעליי שתי הפרצופים של יעל ועומר.."את בסדר? לעזאזעל.."  הוא שאל אותי.

. אני קמתי מבלי לומר לו אפילו מילה והמשכתי לקפוץ.

יעל ועומר הסתכלו עליי לכמה רגעים, אבל לא היה אכפת לי, קפצתי וקפצתי.

עשיתי כל מיני סיבובים באוויר.

ראית את אחת הנדנדות בצד ואמרתי לעצמי: כדאי לנסות.. אולי אני אצליח.

**את הקטע הבא יהיה לי קצת קשה לתאר לכן תסלחו לי..(אבל באמת חלמתי את כל זה!)**

עליתי על אחת הנדנדות והתחלתי להתנדנד. השניים מלמטה פשוט הסתכלו עליי ולא עשו כלום.

בעזרת הנדנדה לקחתי תנופה חזקה מאוד, והתנדנדתי בכל הכוח כדי להספיק לקפוץ לנדנדה השנייה

אבל לא הצלחתי ונפלתי על הרשת שהייתה שם.

" אם סורה יכולה, גאמני יכולה!" חשבתי בזמן הזה.

קמתי ואז שוב עליתי וניסיתי כמה פעמים עד  שהצלחתי להגיע לנדנדה השנייה ולאחוז בה.

קפצתי מהנדנדה לרשת ואמרתי לעומר: "יאללה תעלה על הטרפז"

"אני?! חכי נדיה, אני לא מוכן! ואני לא יודע לקפוץ." צעק לי עומר.

"פחדן!"  צעקתי אליו בעוד מטפסת על הסולם לעבר נדנדת הטרפז.

לפי מה שציפיתי גם עומר עלה אחריי. כשעמדנו שנינו ליד הנדנדות

צעקתי לו משום שהמרחק בין הנדנדות היה גדול והיה צריך לצעוק. אז צעקתי לו:

"מה רק כשאומרים שאתה פחדן, אתה עולה?, אתה ממש דביל!"

"היי!! לא הסכמתי לזה." הוא צעק אליי בחזרה במין סוג של העלבה וכעס.

"אל תסכים, חשבתי שאתה אמיץ." צעקתי אליו.

"אני-כן!" הוא צעק. התעלמתי ממנו ופשוט צעקתי ליעל

שהייתה מלמטה. "יעלי, תורידי בבקשה את רשת הביטחון.."

"את משוגעת?! תגידי את מטורפת?! אנחנו יכולים למות בגלל זה.." צעק אליי עומר.

"אתה אמיץ, נכון?! אז בוא נראה אותך.." לעגתי לו.

ואז יעל צעקה אליי מלמטה: "נדיה את בטוחה במה שאת עושה? את יכולה להיפגע גם!"

"תאמיני לי אני לא אפגע יעלי, אני יודעת לשלוט בזה." חייכתי לה במבט הססני.

"הלו?! אני אף פעם לא הייתי על טרפז, אני יכול גם להיפגע!" הוא צעק אליי..

"אני.." היססתי, "אני שונאת אותך! עומר אני שונאת אותך!!"

"מה?" הוא לחש מופתע מהידיעה. "אני שונאת אותך ואני לא רוצה שום קשר איתך, לא רוצה.

אתה דפוק! אני שונאת אותך!!"  התחלתי לצעוק. ואז בלי לחשוב פשוט לקחתי

תנופה חזקה ורצתי עם הנדנדה. ברגע שלקחתי תנופה מספיק חזקה וכבר הייתי באוויר אוחזת בנדנדה.

עזבתי אותה בכוונה וסגרתי את עייני. עומר שראה בדיוק את המתרחש לקח תנופה חזקה ורץ להציל אותי..

הוא שם את רגליו על הנדנדה ותפס אותי בידיו, לכמה שניות לא באמת האמנתי שהוא יספיק לתפוס אותי

וכבר ערכתי לעצמי את הצעד הבא. אבל זה לא קרה.  הנדנדה התנודדה כמה דקות ואז 

 נעצרה מלנוע. בהתחלה לא העזתי לפקוח את העיינים, אבל אחר כך פתחתי אותן. באותו רגע

 היינו כל כך קרובים אחד לשני, פנים מול פנים הוא עם הראש למטה ואני למעלה.

. חשבתי: "לעאזעל! אסור היה שזה יקרה."

"היי" הוא חייך. היה לי את הרצון לחייך בחזרה באותה דקה, אבל ההיגיון גבר עליי

"זה לא טוב!" התמלאתי בכעס פתאומי וקפצתי לטרמפולינה שהייתה מתחתיי.

"מה לא טוב?" יעל נגשה אליי. "הוא לא טוב!" הצבעתי עליו באצבע מאשימה.

"אני תפסתי אותך יא מטורללת! את צריכה להודות לי" הוא צעק מנסה לרדת מהטרפז.

"אז לא היית צריך לתפוס אותי" אמרתי בשקט. "אוליי באמת ולא הייתי צריך!" הוא צעק וסוף סוף

קפץ מהטרפז. "עומר! תגיד לי, מדוע הצלת אותי?" שאלתי אותו בקול רם.

"נו... זה  בגלל שאני הייתי.." עומר לא סיים את המשפט ואני ניגשתי אליו והסתכלתי

 עמוק לתוך עיניו ושאלתי: "משום שאתה מרגיש חיבה כלפיי?"

"חחח, את צוחקת? זה לא שאני מאוהב בך או משו.." הוא גיחך.

"נו אז יופי! אז מדוע בכל זאת החלטת לקפוץ ולהציל אותי, מה אכפת לך ממני? אני אף אחת בשבילך!" הרמתי את קולי.

"נכון מאוד! את אף אחת בשבילי,ובכלל את הראשונה שאמרת שאת שונאת אותי!"  ועכשיו עומר הרים את קולו.

"אני באמת שונאת אותך עכשיו!" צעקתי עליו. "כן? יופי גאמני שונא אותך! מטומטמת שכמוך.." את החלק האחרון הוא אמר בשקט. לפני שאני הספקתי להגיד לו שאני לא רוצה לשמוע ממנו דבר, הוא הלך לטרמפולינה והתחיל לקפוץ עליה.

"נדיוש, אני חושבת שאני אחזור לחדר כי אתם במילא תריבו כאן עד מחר... את רוצה לבוא איתי?" שאלה אותי יעל כאילו רק עכשיו נהפכה

לנראת.

"לא יעלוש, אני אבוא עוד מעט יש לי כמה לקחים ללמד אותו." חייכתי.

"אההה..." היא חייכה בממזריות. "וזה לא מה שאת חושבת" התחלתי להגיד לה.

"כן, כן הבנתי.. תספרי את הפרטים אחר כך, אני בחדר" היא חייכה שוב והתכוונה לצאת דרך הדלת.

"ביי!" נופפתי לה לשלום. "או.. זה הבחלט לא מה שאת חושבת יעלי, אני הולכת ללמד אותו את הלקח הכי חשוב שילמד בחיים שלו! אף אחד לא מתעסק עם נדיה כהן ויוצא מזה בחיים." לחשתי לעצמי.

עומר קפץ כמה דקות עשה כל מיני תרגילים באויר ואני סתם הסתכלתי עליו,ולפתע עלה לי רעיון עליתי שוב פעם על הטרפז.

לא ניסיתי כמובן לקפוץ ממנו כמו בפעם שעברה אלא חיכיתי קצת עד שעומר יגיע עד לגובה שלי בערך

ואז לקחתי תנופה גדולה והתנדנדתי על הטרפז. עומר כמובן שם לב אליי, מסיבה שונה לא הבין מה רציתי לעשות

הוא קפץ בדיוק בתזמון שלי ואני חטפתי את ידו, והחזקתי בה. ואז התחלנו שנינו להתנדנד אני מחזיקה אותו ביד אחת

ואת הטרפז ביד השנייה.  " בפעם הבאה שאגיע לנדנדה השנייה אתה תקפוץ!" פקדתי עליו.

"טוב." הוא ציית, וכמובן ביצע את הפעולה אחריי זה, אבל ברגע הבא הופתעתי מאוד כאשר הוא התיישב על הנדנדה

ואמר: "נדיה.. אולי תגידי את האמת?" "על מה?" שאלתי אותו בחיוך זדוני.

"אני יודע על מה שאת מרגישה כלפיי, ואממ.. אני אותו דבר." הוא אמר ברוך.

"אה, סבבה." חייכתי. "אנחנו באמת חברים טובים מידי בשביל זה" חייכתי אליו בחיוך רחב למרות

שידעתי למה התכוון. " נכון" הוא הביט בי במבוכה קצרה.

"אז אם אנחנו חברים עומר, אני רוצה לספר לך משהו.." אמרתי.  "מה?" הוא התחיל להסתקרן

"בוא אני אגלה לך את האמת"... באותה דקה לא הספקתי אפילו להגיד מילה ולתוך האולם נכנסה המורה שלנו

ואמרה לנו להסתלק ללכת לישון, כי אין זה הזמן טוב לפיטפוטים.

הקטע נקטע מאז ומצאתי את עצמי שוכבת במיטה לא מצליחה להירדם..

"אני יודע מה את מרגישה כלפי ואני... אותו דבר" נזכרתי בדבריו של עומר.

"לא יכול להיות שהוא באמת התכוון לזה, אני לא יכולה להרשות לעצמי להגיע למצב הזה עכשיו." לחשתי לעצמי.

"אוף למה? אני צריכה לחשוב רק על התרגיל אני לא אשיג דבר ככה!.."

התהפכתי במיטתי, ולא יכולתי להירדם אז מה חשבתי לעשות, הלכתי כמובן לאגם לקחת קצת אוויר.

"אה?" ראיתי דמות אפלה יושבת ליד האגם, רציתי לחזור קודם אבל כשראיתי את אליה יושב על שפת האגם

מיד תעתעה בי מחשבה נוספת: "זה יצליח! התרגיל יושלם, אני והוא נהיה בני זוג מושלמים. אני מקווה שזה לא יצא על עומר

מחר כי אז אני מתה.."

התיישבתי לידו בתקווה שלא נתחיל ממבט קר כל כך. "היי אליה" חייכתי חלושות..

"היי" הוא ענה ולא הסתובב אליי. "מה אתה עושה פה?" אליה לא ענה לי הוא פשוט קם ממקומו

והלך..

בלילה אחר לגמריי:  (קצת יותר סיפורים ולא קטעים..)

אני מתעוררת בחדר שלי. "יאללה אוליי נעיר את יעלי גם או שהיא תמשיך לישון" חשבתי לעצמי בעודי מסיטה את קצוות החלון

"יעל," אמרתי בקול רם לתוך אוזנה." יש לנו עוד 10 דקות שיעור!" כמעט צעקתי. היא התעוררה בשתי שניות והתחילה לאסוף

את עצמה. "נדיה... השעה רק 6 בבוקר! אני חוזרת לישון.." היא אמרה לי.

"לא, נו.. בואי נקום ונלך להעיר את עומר גם." אמרתי לה.

"אוףף נו, סבבה." היא ענתה לי מנומנת.

במסדרון אני ויעל הולכות ומדברות:

"את בטוחה שמותר לנו להיכנס לחלק של הבנים?" היא שואלת אותי.

"לא.. אבל אוליי לא ישימו לב אם נהיה בשקט" אמרתי לה.

הגענו לחדר של עומר והבנים שהיו שם.

למזלנו ישנו.

"עומר? ניגשנו למיטה שלו.

הוא ישן בפיג'מת דובים חמודה אני הסתכלתי עליו כמה דקות..

כשיעל ניגשה לצרוח לו באוזן.. במקומה אני הערתי אותו כי התחלתי לצחוק על הפיג'מה.

והוא התעורר בבהלה, כשהוא ראה ששנינו כאן, הוא נהיה אדום...

אז אמרנו לו שהוא מאחר לשיעור! והוא קם להתאסף בזריזות בכל מקרה בסוף סיפרנו שזו הייתה בדיחה ויצאנו

מהחדר לעבר האגם.

האגם נראה שליו באותו בוקר,שלושתינו התיישבנו ליד שפת האגם

והתחלנו להביט במים הרגועים... עומר שכנראה לש ממש רצה להשתלט על עצמו

כרך את ידיו סביב כפתנו, שלי ושל יעל וחייך לכל אחת מאיתנו...

"מה? אתן החברות הכי טובות שלי לא? " הוא הביט לרגע מופתע כשפגש במבט הנוקב שלי אבל אחר כך התרככתי ואמרתי:

"עזוב.." כמה רגעים ישבתי והתסכלתי על האגם, הפנתי לשנייה את הראש לעומר ויעל שברגע זה דיברו

על משהו, ופתאום עלתה התמונה הזו בראשי, במוחי, ובעייני רוחי. "....יעל ועומר." הקריאה המורה את שמם.

חייכתי לעצמי אחרי שהתמונה נעלמה, והבטתי על שניהם פעם נוספת ולחשתי לעצמי בשקט:" מזל טוב"

הלכנו מהאגם עם יעל ועומר, אמרתי ליעל שהיא תלך לבד לרגע כי אני רוצה להגיד לו משהו חשוב..

היא הלכה משם במבט ממזרי טיפה, אבל היא הלכה.

"יש לך משהו מיוחד לדבר איתי עליו.." הוא עשה את עצמו חושב ואז כאילו במכת ברק

זה פגע בו: "את בטוחה שאת מוכנה?"  "היי! לא על זה רציתי לדבר איתך.."  חבטתי קלות בכתפו בחיבה.

"אז על מה?" שאל עומר מחייך. "אממ.. זה... יהיה.. קצת.. מסובך לה-גיד." התחלתי במבוכה.

"מסובך? או לא תודה, אני מאחר לארוחת הבוקר, סלחי לי" עומר התחיל לצחוק.

"זו לא בדיחה!, עומר תהיה רציני פליז?" אמרתי לו כמעט צועקת את המילים..

"אוקיי, אוקיי..את מאוהבת בי?, את רוצה לשכב איתי, בא לך לפנטז על שנינו יחד?,

אני מושך אותך?, בא לך ללדת ילדים, יש לך חבר או משו? יאללה דברי חופשי!." הוא פיתח את השיחה

לכיוונים בכלל לא צפויים...אבל רציתי להראות לו שאני לא מופתעת לגמריי מהשטויות האלו.

"ואם אני מאוהבת בך? ואני רוצה אותך? מה אז?" אמרתי ברצינות ובהיסטרייות אופיינית לבנות מאוהבות.

"אה? מה?!....זה נכון?" עומר נשאר המום... "אתה ממש פתטי!, ידוע לך שזה מגעיל אותי אפילו לחשוב ככה

אני לא עד כדי  כך משוגעת!" התחלתי לגעור בו. "אה.. טוב, אז על מה רצית לדבר איתי?" חזר עומר לטון הבדחני שלו.

התקרבתי לפניו כבר ידעתי שזה לא יפחיד אותו כלל והבטתי בעיניו ואז אמרתי את זה:" אני..רוצה להיות חברת נפש שלך.."

"חברת נפש? מה זאת אומרת?" הוא שאל. "אממ.. אתה תוכל להתעייץ איתי בקשר לבנות, לספר לי הכל

ואפילו.. להשתמש בי, אם אתה רוצה."  אמרתי לו בכנות. "מינית?" הוא תהה. "כן.. במקרים מסוימיים אבל בכל זאת תוכל תמיד לפרוק את הרגשות האלו עליי, אני מוכנה תמיד להיות חברת נפש שלך"

אמרתי לו בכנות מלאה.

"וואו.. זו החלטה חשובה, את בטוחה בזה? כי זה ירגיש יותר שאת שפחה בשבילי.

ואם יש אפשרות שאני אתאהב בך?" הוא שאל בתמיהה

"מצטערת..אבל אני לא אוהבת אותך ככה עומר, אתה חבר טוב שלי.. ויש סיבה מדוע אני רוצה להיות חברת נפש שלך"

אמרתי לו באומץ. "אוקיי.. זאת הקלה בשבילי.." הוא אמר מבולבל

"סליחה,  פשוט תוכל לספר לי הכל אני אהיה החברה הכי טובה שלך.

סבבה?"  ניסיתי להסביר לו. "בסדר.." הוא חזר לאדמה וחייך את חיוכו הרגיל.. שלדעתי היה מבולבל באותה דקה.

ישבנו באולם הקפיטיריה כך נהגנו לכנות אותו, ודיברנו שלושתינו.

"מעניין מי תהיה בת הזוג שלי..." תהה עומר מסתכל בנקודת מבט כל אחת חוץ ממני.

"גם לי מעניין מאוד, הלוואי שלא אתה עומר, כי אז זה יתחיל להיות מוזר נורא." אמרתי בצחוק.

"אנחנו מזה לא מתאימים!".. "דההה!" אמר עומר בציניות. "מעניין מי יהיה שלי?" אמרה יעל בחולמניות.

"יעלי את תמיד כזו?" שאלתי אותה.. "מה?, אה! לא סליחה.." היא מלמלה במבוכה. שנינו צחקנו ואז שלושתינו ביחד עם עומר.

בשיעור התעמלות בו בחרו את הזוגות:

"ובכן הבנים כאן אז בואו נתחיל להקריא, מי שאני אגיד את שמו אמור לעמוד אחריי

בזוג. "יאללה..." היא פתחה דף קטן עם רשימת ילדים .

"אמילה גונס'ון ומייקל אוונס..קורל שממא ואורן אנטריק.................יעל גונט ועומר עוזרי!"

יעל שנראתה ממש שמחה, קמה ממקומה וההלכה לעמוד מאחורי המורה עם עומר.

אני חייכתי בליבי באותה דקה .כי ידעתי שהחיזיון שלי לא טעה.

".........קטרין ליליאן ופטרי-" היא המשיכה להקריא עד שהגיעה אליי "נדיה כהן ואליה פלגוטין"

"אווווו! יש!" אמרתי לעצמי בלב ידעתי שזה יקרה וקיוותי שזה יקרה. "תודה אלוהים!"...

נעמדתי ליד אליה כשמבט מרוגז על פניי, לא רציתי שיראה שאני אשמח להשלים עם הרוע הטמון בי.

ולהכשיל אותו.. לא יהיה לו מושג!.

"ובכן כיתה!" הכריזה המורה. "עכשיו כולם נתחיל באימון פשוט.. כדי שהבנות יוכלו

לבצע את התרגיל בשלמותו הן צריכות להאמין בבן הזוג שלהן שיתפוס אותן בדיוק ברגע המתאים ויעיף אותן לאוויר.

זה הבסיס הכי חשוב בתרגיל המלאך המלא." היא המשיכה להסביר: "לכן כל הבנות עמדו לפני בן הזוג שלכן

עם הגב ותפלו , העיקר כאן שתסמכו שבן הזוג שלכן שיהיה מאחור יתפוס אותכן. הנה בואו נדגים:

המורה עמדה מול המורה של כיתת הבנים היא סגרה את עיניה ללא חשש היטתה את גבה ונפלה בעדינות לאחור

המורה הצליח לתפוס אותה ולהחזיר אותה למקומה. "ובכן נסו אתם!"

אני לא בטחתי באליה לגמריי, ידעתי שהדבר הראשון שהוא יעשה זה יעזוב אותי ואני אפול לאדמה אבל...היי! אני

לפחות אשבור את העצמות שלי והוא יצחק קצת.

הבטתי לרגע לצד וראיתי את עומר מחזיק את יעל ואז הם התחילו לצחוק אוליי כי שגו במשהו בזמן התרגיל

שמחתי מאוד בשבילם.."אני מקווה שמזה יצא משהו" חייכתי. "היי! את הולכת לעמוד עוד הרבה זמן?!"

צעק אליי אליה מאחור.. "היי! תן למקצוענית להתכונן." אמרתי לו בהתנשאות.. "שיהיה" הוא ענה.

סגרתי את עייני והתכוננתי לגרוע מכל אבל פתאום, תמונה חדשה הופיעה לפניי: דראקו מאלפוי

סליתריני טהור דם הופיע מול פניי עם חיוך חמים ואוהב. הייתה לו הבעה שאי אפשר היה לתאר

החיוך הזכיר לי מישהו שהייתי נוהגת לחייך רק בשבילו ככה, היה זה מי שמאחורי כל הזמן הזה.. "אבל זה מוזר.

דראקו מאלפוי אף פעם לא מחייך ככה, הוא בכלל לא מחייך!" כשתמונה נעלמה ושוב עמדתי על רגליי.

פתאום על כתפי הרגשתי יד של מישהו ומיד נבהלתי כשהסתובבתי וראיתי את אליה אומר: "נמשיך אולי?"

"או.. ברור." אמרתי לו והמשכנו, ככה נגמר השיעור והלכנו לארוחת צהריים.

שלושתינו ישבנו בשולחן שלנו ואכלנו ארוחת צהריים.

עומר אכל במרץ, יעל כרגיל בנימוס וללא רעש, ואני ללא חשק לטעום אפילו.

"מה, לאן אתה ממהר עומר?" שברתי את השתיקה. "לשום מקום.." הוא ענה לועס מידי

פעם מלפפון. "ואיי איזה מזל יש לי שלא נתקעתי איתך! אתה כזה גרוע בלתפוס אפילו" צחקתי..

"את צודקת, אם הייתי נתקע איתך את לא היית עוזבת אותנו לרגע!" הוא גיחך.

"ואתה רומז?" ספק נעלבתי ספק השתעשעתי.

"חח... טוב יאללה אני זזה בטח יש לכם המון מה לדבר עליו.. יאללה ביי!" חייכתי בחיוך מזוייף.

"בטח שיש לנו" אמר עומר בגאווה. "אידיוט." צחקתי ודחפתי את ראשו לתוך צלחת הפוירה שלו.

"היי!" נשמע צחוקה של יעל.. ועומר שניצל כל הזדמנות זרק עליי את מחית התפוחי האדמה שלו עליי.

ואני על יעל, יעל התרגזה והטיחה בנו את את המחית שלה בנו, אחר כך התחלנו לזרוק שניצלים

ואחד מהם פגע באחת הבנות ואז מאין שלא ידענו התחילה מלחמת אוכל גדולה.

שניצלים נזרקו באוויר, מחיות בטעם תפוחי אדמה פגעו בהרבה ילדים. והיה בלאגן ענקי.

לקחתי את ידיו של יעל ועומר ואמרתי להם: "בואו נעוף מכאן,לפני שיאשימו אותנו בכול יאללה!"

"לאן נלך?" שאל עומר מבעד לכל הבאלגן. "לחדר שלנו." אמרתי בשקט והלכנו משם

"אתן מטורפות? ואם הבנות יתפסו אותנו כאן?" שאל עומר בחשש. "למה אתה כבר דואג?"

שאלתי אותו בפשוטת הגיונית. " נו,ש.. את יודעת!" אמר עומר ויותר פחד נשמע בקולו.

אני ויעל לא התייחסנו אליו ופשוט אמרנו לו לשבת בשקט. כדי שלא ישמעו.

"ו... למה בדיוק באנו לכאן נדיוש?" אלה אותי יעל. "ממ. כי אני חייבת לספר לכם משהו.."

אמרתי בהיסוס "מה עוד?" שאל אותי עומר  בטון שנמאס לו. "זה באמת דבר חשוב! אז אל תצחקו..." אמרתי.

"נשתדל" אמרה יעל.  

" אממ.. עומר, אתה יודע איך אני ויעל הגענו לכאן בכלל?" שאלתי בסטרקזם.

"לא" הוא ענה. "ובכן, אני ויעלי רצינו למצוא את טירת הקוסמים הוגוורטס, ובגלל שהמקום נראה

כמו טירה בעינינו כשרק הגענו לכאן חשבנו שהגענו למקום הנכון."  סיפרתי.

"הוגוורטס?, אתם מתכוונים לדברים האלו שהארי פוטר עושה, וכל הקסמים האלו.."

אמר עומר. "אהא, רצינו להיות בדיוק כמו הארי פוטר."  אמרתי לו.

"אתן צוחקות?, הרי לאף אחת מכן אין שום טיפת קסם, נו נראה מישהי יודעת בכלל לעשות כישוף?" הוא ליגלג

"לא" ענינו לו באכזבה. "אבדה קדברה!" נשמע קול מוזר וחד שחצץ את מחשבתי לרגע קט.

ראיתי דמות אפלה, צועדת וישר נכנסת לקו הירי של הכישוף, הדמות נופלת, מישהו ניגש אליה

ואיזשהו ניצנוץ כסוף מופיע ונעלם לשנייה.

"נדיה?" שאלו יעל ועומר ביחד.

"אני בסדר" חייכתי לשניהם. מה זה היה? שאלתי את עצמי.

"את בסדר? מה זה היה בכלל?" שאלה אותי יעל.

"ובכן.. מה שרציתי לספר לכם זה שיש לי משהו כמו חזיונות ופלשבקים מהעבר.. אני לא יודעת מה זה

אני.. ראיתי עכשיו שקרן כסופה יצאה מהשרביט שנורה, והקול צעק: "אבדה קדברה" ופתאום היא נפלה, מתה!"

התחלתי למלמל כמו משוגעת..  "רגע, אוליי תסבירי לנו?" דרשה יעל.

"אוקי, אני אספר לכם אבל אל תספרו כלום לאף אחד. תשבעו" אמרתי לשניהם.

"נשבעתי" אמרה יעלי, "נשבע בשם אהב-" התחיל עומר לומר. כיסיתי את פיו בידי, שישתוק ויניח לי לדבר.

"ובכן, כהיינו באותו יום ליד האגם, אותו היום בלילה..החיזיון הראשון שלי הופיע שם.

אישה מטורפת וגבר שמדבר בקול קר אמרו שם של מישהי: "קסנדרה אנה בלק" האישה שאלה על

משהו שקשור ל"מטונפים" אין לי מושג על מה זה היה." אמרתי עצרתי לדקה ואז עומר אמר:

"קיומם של משפחת בלק תמיד נטמאה בשנאה בגללי בוגדי הבוצדמים. לכן נקראים "מטונפים"  הוא חייך.

"הפעם השנייה שהיה לי חיזיון היה באותו היום שעזרתילך עם התרגיל כשעשינו ביחד, והיית צריך לתפוס אותי בטרפז."

לרגע הסמקתי כשאמרתי זאת אך מידי הצבע חזר לעור פניי. "הפלשבק, לדעתי פלשבק.. היה שראיתי איש עם גלימה,

שאוחז תינוק קטן וצווחני ורץ במורד הרחוב אליי, הכל היה שחור ולא היה אפשר לזהות פרטים."

"את יש לך פלשבקים וחזיונות?" שאלה יעל. "כן.. כנראה." אמרתי לה והמשכתי לספר: "החיזיון הבא, היה באותו יום שהיינו

ליד האגם רק בבוקר, היה זה חיזיון אמיתי בו ראיתי את המורה קוראת בשמכם ושאתםנבחרתם להיות ביחד, בתרגיל."

"את יכולה להגיד לי מה העתיד שלי?" שאל עומר את אחת השאלות הדפוקות ביותר בחיים שלו.

"אני לא יכולה לצפות את העתיד עומר רק לראות חזיונות ופלשבקים. ובכן אני ממשיכה. החיזיון האחרון

שהיה לי היה שראיתי את דראקו מאלפוי האמיתי מחייך, הוא חייך לא חיוך מרושע אלא חיוך אוהב.

נו כמו שאתם מתסכלים על מישהו שאתם אוהבים ואתם מחייכם אחד לשני, ככה ראיתי אותו בחיזיון שלי."

"דראקו מאלפוי?! רגע, את אפילו לא מכירה אותו בכלל" אמר עומר

"כן, אז כנראהשזה העבר, כי אין סיכוי שאני אצא מכשפה ואלמד בשנה הבאה איתו.

פשוט אין סיכוי.. וגם לי ולמאלפוי אין כלום! אני שונאת אותו בספרים"  אמרתי במטרה להתגונן..

"כנראה שזה  באמת העבר, נו טוב" אמרה יעלי טיפה מבואסת.

"טוב, חבר'ה אתם רוצים לנצח את כולם במלאך שלכם?, אז יאללה ניפגש אחרי 5

באולם הטרפז יש לנו המוןן עבודה לעשות!" אמרתי להם ויצאתי מהחדר משאירה את שניהם לבד לכמה דקות.

המשך  לכתיבה:

*מקום המפגש-את ויעל קבעתן להיפגש עם עומר בחדר הטרפז את אומרת ליעל שאת צריכה ללכת לדקה (תירוץ של גרביים מלוכלכים) ואז עומר מגיע למקום ויעל מספרת שאת לא כאן הוא יוצא בתירוץ לבדוק את מיקומך

ואת שבדיוק היית מאחורי הדלת כל הזמן מדברת עם עומר והוא מספר לך (על ידי הבעה עמוקה בעייניך)

שהוא מתחיל להתאהב ביעל. *

*תרגיל השד- יעל ועומר מבצעים את תרגיל המלאך לפי הנחייתך,אבל הם לא מצליחים... את מסבירה

ליעל ועומר את מהותו שת תרגיל המלאך (נו זה של השד ויצירת המלאך, עוצמה פנימית)

את אומרת עומר שתעשי איתו ואומרת לו לחשוב על מישהו שהוא שונא, ואת חושבת בזמן התרגיל

על הכוונה לשמח מישהו (דראקו) בסוף אתם מצליחים לבצע בהצלחה אבל יעל רואה בך את השד ולא את המלאך

ובעומר את המלאך (אוליי כי היא חושבת שהוא מאוהב בך ואת שונאת אותו..) במהלך זה את נדהמת

מהיגיון של יעל ונופלת את לא שמה לב ומסובבת את הקרסול.*

*במרפאה- אחרי שעזרו לך להגיע לשם, את מדברת עם יעל ועומר על ידידות

ועומר מצהיר שהוא הולך לישון בשל עייפותו, יעל מדברת איתך על קשר מלאכי חזק..

את מסבירה שגם אם תהיה אהבה חזקה בין המבצעים יהיה טוב יותר. הבנת את כוונתה של יעל*

(אמרו שתשוחררי בעוד שלושה ימים)

*החלום-(קצת לא קשור אבל לשים בקצרה מאוד..) את חולמת חלום מוזר של מישהי

שחלמה על יום עם אהובה הנצחי.. (בבקשה שזה יהיה קצר!)*

או זה הולך להיות חלום גדול!..ומתיש..