בוקי סריקי ושאר פרטים קטנים

אחרי שהשתתקו שניהם, הבית דמם והוא יצא זועף למרפסת, אוחז בידו דפי עיתון אותם ידעה שכבר קרא. התיישבה על הכורסא החומה בסלון, חוזרת במוחה על המשפטים שהטיחה בו. מצליחה לחשוב על טיעונים טובים יותר ועל מה ששכחה לומר ואיך הייתה צריכה לענות. חושבת על הטון הזועם והצעקות שבוודאי נשמעו אצל השכנים ועל כך שכמו תמיד הוא השתמש בהתקפה כהגנה ושאין כמוהו לדעת היכן לתקוף ובאילו נקודות.

המתח נכח באוויר. דחוס וכבד. האמרה של לחתוך את המתח בסכין, קיבלה משמעות. היא השתעשעה ברעיון לגשת למטבח, לקחת סכין ולבדוק איך נחתך מתח.

היא תעשה חתך קטן בפרק היד ותביט איך הדם זורם לו, מלכלך את השטיח הפרסי היפה שבסלון, את מרצפות הגרניט פורצלן שבחרו שניהם, אז כשעוד הסכימו ביניהם.

הדם יקווה בשלוליות קטנות ואולי יזרום כמו פלג קטן אל המרפסת, יכריח אותו לקום מהכסא ולבדוק מהו מקור הזרימה.

הוא ימצא אותה ישובה כך, כפי שהיא עכשיו, זרועה מושטת קדימה, עיניה עצומות , לבנה כמו שרק מת יכול להיות.

השכנים, הם יביטו בה במעלית שותקים והיא תדע שהם יודעים. "לא איכפת לי מה הם חושבים" היא מנחמת את עצמה ותוך כדי מחשבה יודעת כמה שקר יש באמירה הזו. אולי אם גם הוא היה משקר לה היה קל יותר. שקר שהייתה יכולה להאמין לו, לו רצתה.

לים, היא תלך לים. תשאיר אותו במרפסת ופשוט תקום ותלך.

היא קמה מהכורסא וניגשת בשקט אל שולחן האוכל שם מונחים מפתחות המכונית. לא מתעכבת להחליף חולצה ואפילו לא להעיף מבט במראה ולמשוח את שפתיה באודם. טורקת את הדלת בחוזקה, כדי שישמע והולכת לרכב, מצפה לשמוע אותו קורא לה, שואל לאן.

מתניעה את הרנו ונוסעת.

הטיילת מלאה אנשים. ילדים על אופניים. זוג קשישים יושב ליד המעקה ידיהם אחוזות. זוגות דוחפים עגלת ילדים. זוג שמגיע להצטלם על רקע השקיעה ומדגמן פוזות למצלמה. היא מביטה בהם, מבחינה בזעה על מצחה של הכלה, בקוצר הרוח של החתן. בחיוכים המתאמצים. אולי רק היא חושבת כך ובעיניי האחרים הם נראים מאוהבים ומאושרים? מביטה שוב ורואה את עצמה מחייכת למצלמה, חבוקה בזרועותיו והתקווה, זו שמתה אחרונה, נשקפת מעיניה.

הים שקט, כחול כמו תמיד ומזמין. היא חולצת את סנדליה, החול עדיין חמים ונעים. מתקדמת לעבר המים וטובלת רגליים. נעים. קריר ועוטף וכלל לא קר כפי שחשבה שיהיה. היא מתקדמת עוד. המכנסיים ספוגים במים. כבדים. היא שוקלת להסירם ומחליטה שאין טעם. הולכת עוד. פנימה. המים מגיעים עד לחזה. נעים לה כך. מוקפת בכחול. שלווה.

אנשים בטיילת עוצרים להביט בה. "הכול בסדר?" צועקת לעברה גב' קשישה ששערה הלבן זוהר כשקרני השמש מטיילות עליו.

איזו אישה יפה, היא חושבת, מנפנפת לעברה, צועקת חזרה "הכול מצוין".

והיא נוכחת שאכן כך. כל כך נעים לה במים החמימים, המגיעים כבר עד צוואר. מלטפים, מרגיעים, מחבקים. אוצרים לתוכם את כאבה ופורקים את המתח והחשש.

לו רק ניתן היה להישאר כך. היא נושמת ארוכות, מקפלת את רגליה ונותנת לגוף לשקוע אל המים. עיניה עצומות. רק היא קיימת. והים.

החמצן אוזל. לנשום. חסרת חשק היא מתרוממת. מחליקה על שערותיה הרטובות. הגוף מצטמרר. קר לה והיא מחבקת את עצמה ומסתובבת לכוון החוף. פוסעת החוצה. מביטה איך קבוצת האנשים שהביטה בה, מתפזרת לאיטה.