בוקי סריקי ושאר פרטים קטנים

"למה את לא מאריכה את שערך" שואלים אותי.

כבר שנים אותה התספורת. קצוצה.

אז ככה...

אף פעם לא רציתי להיות בלונדינית.

רציתי תלתלים. תלתלים ארוכים כאלה , גולשים, בקבוקיים.

לא סוף העולם להגשים פנטזיה כזו. מאד פשוט. מספרה. פרמננט והופ … ראש מלא תלתלים.

לא טרחו לספר לי כמה זה מסריח. החומר ששמים על הראש. גם לא שזה לוקח המון זמן.

מילא. מה זה סרחון וזמן לעומת הגשמת פנטזיה?

התלתלים יצאו נהדר. בדיוק כמו שפנטזתי.

כל אותו היום נענעתי את ראשי כלולב, מתפעלת מהדרך שתלתליי מפזזים. בטוחה שכל עובר ושב מביט עלי בהערצה.

קניתי מסרק מיוחד ש"פותח" תלתלים והסתובבתי מאושרת.

שלושה ימים אחרי, התחיל לגרד לי הראש. קשקשים חשבתי. בטח מהחומר המסריח ההוא. או שאולי תלתלים מזיעים?

חפיפה. סירוק במסרק החדש, הרי אסור במסרק רגיל זה הורס את הקפיציות.

ועדיין מגרד.

את העובדה שלבניי גירד שבוע קודם, מסיבות אחרות לגמרי, העדפתי להדחיק. גם את הטיפול בשערותיהם לא זכרתי משום מה.

למחרת הבנתי שאין ברירה, מוכרחים לעשות משהו עם הגירוד הבלתי פוסק הזה.

מה עושים? הולכים לעזרה ראשונה . לאמא שלי, כמובן.

אמי הרכיבה משקפיים, חיטטה בתלתליי הנפלאים ופסקה "מותק, יש לך כינים".

כינים? כינים? לי יש כינים?  "כן" היא אומרת לי "מה את מתפלאת? נדבקת מהילדים "

הייתה ערכת טיפול בבית. באיזה בית אין?  פעלתי על פי ההוראות, מתפללת שלא יזיקו לתלתלים. 

הם, באמת, לא ניזוקו. כך גם הכינים שהמשיכו להתרוצץ בחדווה בסבך שערותיי.

"זה בגלל כל הגודש הזה" פסקה אמי. "נקצץ מעט ואז נצליח לפטור אותך מהעונש הזה".

בלי להסס אחזה במספריים וטראח, הפכה אותי קרחת  מצד שמאל.

"תראי מה עשית?" צרחתי עליה. ממששת בהיסטריה את ראשי.

"לא נורא" היא עונה לי בשלווה  "מוכרחים לפטור אותך ממה שמתרוצץ לך בראש".

ממה שמתרוצץ לי בראש היא לא הצליחה לפטור אותי.

אבל, מאז ועד היום לא שיניתי תספורת . קצרה וקצוצה. הכי בטוח.