בוקי סריקי ושאר פרטים קטנים

התרווחתי על המושב שריפודו הכחול המרופט החזיק מעמד ולא נכנע, למרות אלפי הנוסעים שעברו דרכו.

קיוויתי שהמושב לידי יישאר פנוי ושלא אאלץ לשבת דחוקה במושבי, כשזרועי וירכיי מתאמצות להישאר בקו הדמיוני התחום להן כדי שלא תיגענה בשוגג בנוסע היושב לידי.

הכרטיסן לחץ על המפסק ודלת הכניסה לקרון החלה להסגר. גבר צעיר ומתנשף הצליח להדחק פנימה, פניו מביעים סיפוק. הוא עבר בין המושבים ונעצר מולי, מניח את תרמילו העמוס במדף העליון ומסיר את הרובה שהיה מונח על כתפו. אחר כך התיישב וכרך את רצועת הרובה סביב רגלו הימנית כשהקנה מצביע לעברי. ליתר דיוק לעבר רגליי.

חייל בחופשה, הרהרתי, מביטה בו, מנסה לאתר סימני חיילות בבגדיו ולא מוצאת.

הוא התעלם ממבטי, נשען לאחור ועצם את עיניו.

השפלתי מבטי אל הרובה מנסה לנחש את סוגו ולהתעלם מהקנה הארוך שעינו השחורה הביטה בזעם ברגליי.

הזזתי באיטיות את רגליי, מחשבת כוון וטווחים. החייל המזויף לא זז, עיניו עצומות, ידיו מונחות לצידי גופו, רגועות. הוא נראה נינוח ושלו.

ראיתי את עצמי קמה אליו, מטלטלת אותו עד שיפקח עיניו ומצווה עליו להניח את הרובה בזוית אחרת, לכוון החלון.

הקנה הנחשי רשף. פשקתי את רגליי עוד, עד שחשתי בטוחה. יהיה מה שיהיה, בי הוא לא יפגע. ניסיתי להיזכר בתפילה כלשהי מילדותי, כזו שמגינה על המתפלל, אך המילים היחידות שעלו היו "שמע ישראל" והבנתי שזה לא זה. כל כך הייתי עסוקה במציאת תפילה הולמת שלא עלה בדעתי לקום ולמצוא לעצמי מקום אחר. וכך ישבתי ברגליים מפושקות, מבטי עוקב אחר הלוע המאיים לבלוע, זיעה פורצת מנקבוביות העור ומלהיטה את הבשר, ממתינה לרחש הנקישה.

קול הירייה הלם בי למרות דריכותי. רשף אויר, הבזק כסוף בין רגליי וצעקה רמה וכואבת.

גופי רעד. החנקתי אנחת רווחה וקמתי לראות מי נורה. החייל ניסה לקום אף הוא, אך רצועת הרובה הכשילה אותו והוא צנח על ברכיו ידיו מורמות למעלה כמתפלל המבקש רחמים.

במעבר בין המושבים שכב אברך צעיר, נאנק בקול רם, ידיו על מפשעתו וזרזיף של דם מכתים את אצבעותיו ונקווה לשלולית ההולכת וגדלה תחתיו.