בוקי סריקי ושאר פרטים קטנים

רוחל'ה פורחת. הליכתה נמרצת , הגב הכפוף מתיישר מעט. היא מורחת מעט אודם על לחייה הקמוטות. מושחת שפתיה בשפתון הוורדרד שקיבלה במתנה מבת השכנים ומנסה למתוח קו שחור בקצה העפעף כדי להדגיש את עיניה הכחולות.

גילה ניכר עליה. אך לא כך היום. כאילו עבר מגהץ על פניה, העלים את הקמטים ואת כתמי הזקנה, הסמיק את עורה והעלה ניצוץ חי וצוהל בעיניה.

את התיק הגדול הכינה כבר אתמול. בדקה את כתפיותיו. הכניסה בקבוק מים וכריכים, תעודות ודף מודפס מהאינטרנט עם מספרי האוטובוסים וזמני הנסיעה. תכננה את המסלול. קודם לאשדוד, אחר כך לאשקלון ואם יישאר זמן תנסה להגיע גם לשדרות ומשם הביתה.

לפי חשבונה, אם תספיק את האוטובוס של שמונה ולא תתעכב יותר מדי, תצליח להספיק הכול. עם ששים רקטות ליום, לא תהיה בעיה, יש מספיק חתיכות לכולם.

הבעיה העיקרית תהיה היכן לשים את הדברים. החדרים מלאים. ולמרות שנשבעה לעצמה לא לגלוש לתוך הסלון, המדפים בפינה השמאלית מוכיחים שלא עמדה בכך. היא תצטרך עוד שני מדפים, לפחות. תומר מקומה ג' ישמח להתקין אותם. היא תיתן לו להחזיק את הסטן ולכוון. אצלה הכול מצוחצח ושמור. לא מרשה לגעת, רק להביט.

היא מזדרזת. נועלת את הבית וממהרת לתחנה. נעמי מכניסה ארבע צועקת אחריה "סבתל'ה לאיפה את ממהרת? רוצה טרמפ?"

רוחל'ה מנענעת ראשה בשלילה "לא הפעם, מותק. זה לא בדרך שלך".

הנסיעה לאשדוד משעממת. היא חשבה להביא ספר אך החליטה שחבל על המקום שיתפוס. היא כבר לא צעירה והתיק יהיה כבד, כך היא מקווה. מעבירה בזיכרונה את המזכרות שצברה.

בשנים האחרונות נעשה קל יותר. לא צריך להגיע למקום הקרבות. מספיק להסתובב בערים. היא מצליחה להכיר מקומות שאף פעם לא ביקרה בהם. האנשים נחמדים, פתוחים. הפחד עושה אותם רכים ודברנים. היא זוכרת את השיחות עם האנשים במקלט בקריית שמונה ובנהריה. גם בחיפה הייתה. רובם גם עזרו לה והביאו אותה למקומות הנכונים, מחפשים יחד איתה את חתיכות הברזל והכדוריות.  מקבלים בחיוך סבלני את התחביב שטיפחה.

זה התחיל אחרי שהביאו לה את הכדור המעוך שהוציאו מהחזה של אהרון. "שיהיה לך למזכרת" אמרו. היא לא נזקקה לכדור כדי לזכור. ידעה מיד שלא יהיה אחר.

היא שמרה את הכדור ועוד הרבה כדורים שמצאה. ביקשה שיביאו לה רובה דומה לזה שירה בו. " מוסין נגאנט" קראו לו. שם מוזר. את הקרבין לא הייתה בעיה לקבל. את הסטן העלימה מהנשקייה אחרי המלחמה.

האוסף גדל בהתמדה. רובה מאוזר. רימונים. מחסניות לרובה fn. פגזים. היה לה קלצ'ניקוב שקיבלה מחבר של אהרון. כידון מהנסיעה לסיני. כדורים של לי הנפלד. קת של גליל ושני כידונים שמתאימים לו. היו כדורים של מקלע ויקרס. רצועות של עוזי. קנה של מא"ג הרוס.

רוחל'ה סידרה את האוסף בחדר הישן שבדירת הוריה וכשאימה נפטרה, עברה לגור בדירה, מפנה חדר נוסף לטובת המזכרות שהתרבו. כשעדיין עבדה, נהגה לצאת לחופש ולנסוע בעקבות החיילים.

כשחזרה לביתה עם השלל, צחצחה והבריקה, משפשפת ברוך ואהבה את  סימני הפיח והבוץ.

אלה היו ימים טובים. ימים של פעלתנות נמרצת. של ערנות וכוח. היא לא חששה שתיפגע. שכדור ששמה רשום עליו ימצא אותה. כלל לא.

רסיסים, תרמילי פגזים ריקים, כדורים חיים, שברים של כלי נשק-  אלו העסיקו את מחשבותיה. את תשוקותיה.

לא מעט סקרנים ביקשו לבוא להציץ באוסף. בדרך כלל, סירבה. לא היה לה רצון להציג את יקיריה בפני עיניים זרות. מעטים הם בני המזל שביקרו וראו.

מעטים עוד יותר הורשו לעזור לה בטקס יום חמישי. איבוק וצחצוח. שעות הבוקר הוקדשו רק לכך. כשתומר מקומה ג' היה בא לעזור, היא נהגה להזמין אותו להישאר לצהריים.

שניצל וצ'יפס, זה מה שנערים בגילו אוהבים. היא הביטה בו אוכל. הביטה בשפתיו. בעיניו הכהות החמות וקיוותה שיבקש לבוא שוב.

הוא יבקש לעזור עם המזכרות החדשות. היא בטוחה בכך. היא תאסוף רסיסי גראד וראקטות. חתיכות ברזל חמות ויפות ותמצא להן מקום מתאים על המדפים.

אחר כך תבקש להוסיף מדפים בפינה הימנית, בעוד מספר חודשים, שנה, שנתיים, גם הם יתמלאו.