זה בא לרותי כשהייתה בת חמש עשרה. היא הבינה שתהיה משוררת.
כמו זלדה. או אולי רחל.
היא התחילה להתאמן וכתבה שורות מחורזות והעתיקה שירים מהעיתון של יום ששי.
יש לה שתי מחברות אחת לאימונים ואחת מיוחדת שהיא מחביאה במגירה הראשונה בארון, מתחת לתחתונים שלה. בדף הראשון כתבה "השירים שלי" וקישטה סביב באיורי פרחים.
מאה שמונים עמודים במחברת ובינתיים רק שלושה עמודים מלאים.
אבא שלה חושב שהיא " לא טובה לשום דבר". הוא אומר לאמא שלה " תראי מה יצא לך? בת רביעית אחרי שלוש בנות וסתומה כמוך" הוא לועס את השפם השחור שלו, שקצותיו מזכירים לה זנב של עקרב לפני שמתכוון לעקוץ.
היא זוכרת משיעורי טבע שעקרב שחור לא ארסי ומביטה בשפם של אבא שלה ורואה שהשערות בחלק הקרוב לשיניים צהוב. בטח מהסיגריות שהוא מעשן. ועקרב צהוב הוא כן ארסי. אז היא שותה המון מים אחרי שהיא שומעת את אבא שלה יורק את המילים האלה. כי כשעושים הרבה פיפי כל הרעל יוצא החוצה.
אמא שלה לא עונה לו אף פעם. היא רק מביטה בו ובולעת רוק ומסתובבת והולכת לחדר אחר. רותי יודעת שלא רוק היא בולעת כי אם את המילים שלה והן מנפחות אותה עוד ועוד עד שהיא לא יכולה לקנות בגדים בחנות וצריכה ללכת אל ז'רמן התופרת שתתפור לה שמלות שנראות כמו אוהל צבעוני. כמו האוהל בקרקס מדראנו לשם לקחו אותה האחיות שלה כשהייתה קטנה ועד היום היא זוכרת את הליצן שלא פחד להיות בכלוב עם האריות ושהיה לו בדיוק אותו שפם כמו לאבא שלה. יתכן שהאריות פשוט נזהרו מהשפם של הליצן ולכן לא טרפו אותו.
בסוף כיתה ט' החליט אבא שהיא צריכה ללמוד מקצוע ושלח אותה לבי"ס מפת"ן שתלמד ספרות או טבחות. " מה שתרצי". הוא אומר לה " אני לא מחליט בשבילך. את יכולה לבחור" הוא מחייך, מרגיש עצמו נדיב.
לאמא הוא מסביר ש " הילדה חייבת שיהיה לה מקצוע, כמו שהיא נראית אף אחד לא ייקח אותה ומה יהיה אתה אחרי שלא נהיה?" אמא מנסה להגיד שהמורה אמרה שהילדה יכולה ללמוד גרפיקה ושיש לה כשרון. אבל השפם רק מתרומם בזלזול ואמא חוזרת לשתוק. רותי הולכת לשתות עוד כוס מים ולכתוב במחברת המיוחדת עוד שיר.
"מצטמצמת לכדור
מתגלגלת על צידי
העיניים עצומות
דמעות בזויות
את המחשבות הוא לא ייקח
אני משתינה עליו "
אחר כך היא מוחקת את השורה האחרונה, כי לא ככה כותבות משוררות אמיתיות.
שמו אותה בסַפַּרוּת. היא לומדת לעשות פאנים ולצבוע. יש להם בכיתה פאות שתרמו הדתיות, והבנות מתאמנות על הפאות שנראות לרותי כמו צווארון הפרווה של סבתא שלה שקצותיו עיני זכוכית ופה קטן. היא חושבת שאם תגזור עקום את השערות תפתח עליה הפיאה פה מלא שיניים נשכניות, אז היא נזהרת ומשתדלת להחזיק את היד עם המספריים כמה שיותר רחוק.
אחרי חודשיים באה מרכזת מגמת סַפַּרוּת לביקור בית . ההורים קיבלו אותה בסלון ואמא הכינה עוגיות שקדים . אותה שלחו לחדר שהיה משותף לה ולאחיות שלה. הן כבר לא בבית. רק היא נשארה. מרגלית התחתנה כשהייתה בת שבע עשרה וחצי, יש לה כבר שני ילדים ואין לה זמן לבוא לבקר. אסתי רצתה להתגייס, אבל אבא לא הסכים אז היא נסעה לאילת והתחילה לעבוד שם בבית מלון בתור חדרנית וכשציפי הייתה בת שמונה עשרה היא עזבה את הבית ונסעה לאסתי שנהפכה בינתיים למנהלת של כל החדרניות ומרוויחה טוב מאד, כמו שאבא אומר, ואף פעם לא שולחת משהו לעזור בבית וגם לא באה לבקר או לפחות לצלצל.
רותי ידעה שאסתי כן מתקשרת . אבל לא היא ולא אמא סיפרו לו. אסתי מתקשרת בבוקר ומדברת עם אמא וגם שולחת לשכנה כסף בשבילה, שתוכל לבוא לבקר אותה בחופש.
רותי סיפרה לה על התכניות שלה להיות משוררת והסבירה לה שהיא תגור בתל אביב כי רק שם נמצאת ה"בוהמה". אסתי שתקה ולא אמרה כלום. אולי היא לא מאמינה לה.
רותי סוגרת את הדלת אבל לא עד הסוף והיא מנסה להקשיב לשיחה של המורה עם אבא שלה. הם מדברים בשקט והיא לא כל כך מצליחה לעקוב. היא שומעת את אבא שלה אומר שהוא מסכים שיעבירו אותה. אבל משקפיים חדשות לא יקנה לה. "שישימו אותה קרוב ללוח כי היא רק עושה את עצמה ורואה בסדר גמור".
כשהמורה הולכת. הוא קורא לה לבוא " כלום את לא שווה, כלום. אפילו בספרות לא רוצים אותך. חולמת כל הזמן ולא תופסת מה שמדברים אליך" היא שותקת ולא עונה, כמו שלמדה מאמא.
בערב אמא מספרת לה שהמורה אמרה שהיא מתאימה לעיוני וחבל שלא תעשה בגרות, ואמרה לאבא שכדאי להעביר אותה למגמת מטפלות כי יתאים לה יותר וגם תוכל לגשת לבגרות ברוב המקצועות ולהשלים אחר כך את מה שתרצה.
לרותי לא כל כך איכפת, היא הרי יודעת מה תהיה. ומשוררות הן לא מטפלות. אבל, זו מגמה יותר נחשבת ויש בנות יותר נחמדות ולומדים תנ"ך ולשון וספרות שהיא מאד אוהבת. משוררת צריכה לדעת דקדוק ושהאופקים שלה יהיו רחבים.
טוב לרותי במטפלות. פעם בשבוע לוקחים אותן למעון יום לעבודה מעשית והילדים אוהבים אותה ושמחים לקראתה. היא מקריאה להם סיפורים ושרה אתם. היא חושבת שאולי תהיה משוררת לילדים. אולי כמו מרים ילן שטקליס.
המורות מרוצות ממנה והציונים שלה משתפרים.
כשהראתה לאבא שלה את המבחנים השפם זז מצד לצד ואבא אמר שאם היא תמשיך ככה הוא יקנה לה משקפיים חדשים. חבל שלא עדשות כמו שיש לרוב הבנות אבל לא כדאי לבקש. היא רק מקווה שירשה לה לבוא אתו לבחור מסגרת. המשקפיים שיש לה עכשיו מסתירים לה את כל הפנים והיא גם לא רואה בהם טוב וזה דווקא בסדר כי ככה היא לא רואה שהמבטים של הבנים עוברים דרכה. בדיוק כמו שקרה לעידו שרצה להיכנס למנהלת והשמשה בדלת הייתה כל כך נקייה שעידו חשב שאין שם כלום ונכנס בה ופתח את הראש, כך גם העיניים שלהם שלא רואות אותה, אבל בין כה הם מזיעים ומסריחים והבדיחות הטיפשיות שלהם והשיחות על כדורגל. היא לא תתחתן אף פעם. היא לא רוצה לבלוע מילים ולהתנפח. היא רוצה לשים אותם על הנייר ושאנשים יקראו את המילים שלה. היא לא תיתן לאף אחד לשלוט עליה, גם לא לרונן שהעיניים שלו מהפנטות אותה כמו שנחש מהפנט עכבר וכשהיא רואה אותו היא נעמדת ונעשית אדומה בפנים. אבל הוא מסתכל רק על יפעת שצובעת את השיער בפסים אדומים והולכת עם חולצות שמראות את הבטן אפילו בחורף .
רותי יודעת שמשוררות צריכות שישבר להן הלב, כך יהיו השירים הכי מוצלחים כי כשעצוב יוצאים שירים מצוינים והיא מנסה
"עורמת על גבי
ציפיותיי ותקוותיי
כפופה מכאב ואכזבה
מגורשת מחדרי לבך".
במחברת המיוחדת שלה יש כבר ארבעים דפים מלאים. היא עשתה חשבון ויודעת שביום שתגיע לגיל שמונה עשרה המחברת תהיה מלאה ואז היא תוכל לברוח לתל אביב ולהפוך למשוררת אמיתית שכותבת בעיתון ושמזכירים את השם שלה ברדיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
