בוקי סריקי ושאר פרטים קטנים

זו החליפה. לא זוהרת מדי. אלגנטית. משדרת יוקרה וכשקרבים ניתן להריח ניחוח הצלחה.

אסנת בוחנת את תג המחיר, יודעת שבמחיר זה תוכל לרכוש לעצמה מלתחה שלמה אצל סוזאנה ובכל זאת מחליטה להיכנס ולמדוד.

כמנהלת עליה להראות סמכותית ומכובדת. אדם ניכר בבגדיו. היא מתכוונת להרשים את כולם וזו החליפה שתעשה זאת עבורה.

הזבנית מסבירה שיתכן שיש במידה ארבעים ושש. עליה לבדוק במחסן.

אסנת ממתינה. מרימה יד להחליק על שערה האסוף לזנב סוס ומהודק בסיכות. היא מוודאת שתסרוקתה כשורה ומחייכת אל הלקוחות סביבה.

הזבנית שבה. החליפה המבוקשת נמצאה. בצבעים אחרים.

"אין בצבע חום" היא מתנצלת  "מצאתי לך בבורדו ואפור"

היא בוחרת באפורה. הזבנית מכרכרת סביבה. מותחת. מסדרת את הצווארון ומחמיאה. מבקשת לשלם בתשלומים ובעל החנות מסכים.

החליפה נארזת, במומחיות, בשקית נייר ממוחזרת ואופנתית ואסנת יוצאת מהחנות מהרהרת במבטים המתפעלים שיופנו אליה.

כשהיא מגיעה לביתה היא תולה את חליפתה בארון. ממששת את הבד בסיפוק ואחר הולכת להכין לעצמה מגש ארוחת ערב.

היא נוהגת לאכול תוך כדי צפייה בטלוויזיה, מפנקת עצמה בלאזניה מחוממת שנקנתה במעדנייה ממול, בכוס קפה עם הרבה חלב ופרוסת עוגת שוקולד של "אוסם".

את הדירה, שלושה חדרים ומרפסת, רכשה מכספי הירושה שהשאירה סבתא ציפורה. לולא הסבתא, הייתה ממשיכה לגור בדירות חדר שכורות ויקרות שזללו את מרבית המשכורת. כעת, יש לה די כסף להרשות לעצמה מותרות כמו חוג קרמיקה פעם בשבוע, סוף שבוע פעם בכמה חודשים בחמי טבריה הצעירה  ולפני שנתיים טסה לתורכיה לחמישה ימים במרמריס, כולל הכל. התמונות מסודרות באלבום והיא אוהבת להוציא ולהיזכר במלון עם הבריכה ובארוחות הערב המפוארות שתזמורת חיה הייתה מלווה בנגינה .

מחר, יצלצל השעון בשש, כתמיד. היא תדיח את הכלים שנשארו בכיור. מקלחת מהירה. בשמונה כבר במשרד. סגנית מנהל המתנ"ס המקומי. זו שתמיד שם. זו שאליה פונים בכל בעיה. שמרגיעה. מפשרת. נוזפת. מוצאת ממלאי מקום. דואגת לפרסומים. נפגשת עם הספקים.

מי שמכיר, יודע. מי שלא, מתפעל מהמנהל שמצליח זו השנה הרביעית למלא את המתנ"ס באנשי הישוב ולגמור את השנה ברווח.

בחירה מוצלחת של ראש העיר, הם אומרים. הוכחה לכך שגם קרוב משפחה יכול למלא תפקיד בהצלחה.

אסנת שותקת כשמשבחים אותו. כשפורסם המכרז הגישה מועמדות. אחרי שתיים עשרה שנה שחיה את עבודתה, ממלאת מגוון תפקידים, החל ממנחת קבוצות, רכזת חוגים, אחראית על נושא התרבות וסגנית המנהל נלחש לה שהמשרה שלה. אין עוד אחד מתאים כמוה.

רווקה, ללא ילדים, עובדת מסורה שמוכרת ואהודה על אנשי הישוב וצוות העובדים.

היא האמינה.

אלא שראש העיר חשב אחרת והיא שלא יכלה לחשוב על מקום אחר, הדחיקה את העלבון, גיהצה את האכזבה לחיוך השלמה ונשארה בתפקיד הסגנית.

מה חיכה לה בחוץ? בבית? ואם לא הייתה מוצאת מישרה אחרת? לה אין מי שידאג. מזמן השלימה עם העובדה שגברים לא מתעניינים בה. לא מהבחינה הזו. העיניים לא ננעצות בה במבט המיוחד הזה. מרפרפות מעליה ונוחתות על אילנה או שרה ומשם כבר לא זזות. לה, הם מספרים על צרות, על זה שאינם מבינים את אילנה או שרה ומבקשים שתסביר ותעזור להם להתקרב אל הנחשקות ההן.

בשנה השנייה שלה באוניברסיטה היה ארנון. הוא ביקש ממנה את הסיכומים משיעור "מבוא לכלכלה" והיא נתנה. אחר כך ביקש להגיש יחד אתה את עבודת אמצע הסמסטר וגם לזה הסכימה. למרות שתרם רק את שמו והיא את כל השאר.

אחר כך בא אליה הביתה. מלמד אותה הכל. איך למצוץ בלי שהשיניים יגעו. איך להתכופף שיהיה לו נוח. לדעת מה הוא רוצה שתעשה לפני שיאמר לה.

הכל עשתה בדיוק כפי שאהב וגם בישלה וכיבסה וכתבה לו את עבודותיו. ברצון עשתה. באהבה.

כשהסתימה השנה הלך. גמגם משהו על כך שזה לא היא. זה הוא. אבל היא ידעה את האמת. שנמאס לו. כי אין לה דעה. שהייתה  קרה ומרוחקת. שאין לה דמיון והיא שיעממה אותו.

היא ישנה ימים ארוכים. הולכת ומרזה ושותקת.

אמה, שאז עוד תפקדה, הייתה מגיעה אליה עם קופסאות מלאות אוכל ומכריחה אותה לקום ולהסתרק ולאכול.

אחרי חודשיים הבינה שהוא לא יחזור. אף פעם. התחילה לחפש עבודה והגיעה למתנ"ס בית יוסף ושם נשארה.

לפני שלושה שבועות הודיע המנהל שהוא עוזב. סידרו לו תפקיד במשרד החינוך. משתלם יותר. רכב צמוד. שני סגנים. משרד מאובזר ומשכורת טובה.

הגישה מועמדות. כתבה קורות חיים כפי שצריך. לפי מה שהמליצו באינטרנט.

שיננה את כל התשובות לשאלות שחשבה שישאלו אותה.

היא בטוחה שעשתה עליהם רושם מצוין. ידעה לענות על כל השאלות. גילתה ביטחון. סיפרה על יוזמות חדשות ועל רעיונות שאפשר לפתח.

דיברה על התיאטרון הקהילתי ועל העולים החדשים שפתחו להם כיתת עברית.

"זה בכיס שלי " היא חושבת.

וכעת, החליפה תלויה בארון מצפה. ימים ארוכים, ארוכים

edvard munch