בוקי סריקי ושאר פרטים קטנים

אחרי שסיימה לצרוח על הילד והוא טרק את דלת חדרו פגוע וזועף, מסרב לצאת למרות תחנוניה, הבינה זוהר שהיא חייבת חופש.

הכעסים הצטברו בתוכה תוססים, עוד אירוע כזה והם יפרצו בשטף שיטביע את כולם. שרשרת המטלות היומיומית נכרכה סביב צווארה, חונקת.

שלשלאות השגרה, כך קראה לכביסה המצטברת. לכלים הממתינים בכיור. לנדנוד הקבוע של מנהל מחלקתה.

שעות העבודה נדמו לה נמתחות כאותו גומי המושחל בתחתוניה ההולכים ומתרחבים. עוד הוכחה לאמיתות הדעה בדבר אכילה המשקיטה תסכולים.

היא החלה לעקוב אחר מאמרי נופש בעיתון. חיפשה באינטרנט מקומות שיתאימו לאישה לבד שמסרבת להאמין לסימנים שהגיל מצייר עליה. משהו כמו האשראמים עליהם קראה. אולי סדנת שקט. או סדנת לידה מחדש. שבוע שיחזיר לה את השלווה שאיבדה. שימציא לה את שמחת החיים שנקברה תחת שכבות האבק של ניירת משרדית וסמרטוטי רצפה ונוזלי ניקיון.

לבסוף החליטה להטיל מטבע, גליל או נגב. צימר בצפון או בקתה במדבר. כשהמטבע התעופף באוויר ביקשה בליבה שייפול על צד המדבר. ניסתה לשכנע אותו במבט אורי גלרי מרוכז ונוכחה שהצליחה.

אם כך, תלך למידבר. כמו הגר, היא חושבת. כמו מי שיודעת שתמצא לה את אלוהי השלווה והשקט.

היא ביקשה חופש לשבוע, התעלמה מהרמת הגבות של הבוס, מהפליאה של בעלה, מקיטורי ילדיה.

שבוע של שקט ולבד. מצהירה זוהר בפסקנות שלא מאפשרת ערעור.

חאן השיירות נשמע לה מקום מתאים. עליה לבחור בין חדר מאובזר ומחומם לבין אוהל בדווי ליחיד שמחיר השהייה בו זול בהרבה. היא בחרה בחדר המחומם ואחר כך התחרטה וביקשה להחליף לאוהל. שיהיה ללא פינוקים מיותרים.

היא תיקח איתה רק את ההכרחי. תיק אחד של לבנים להחלפה, עוד זוג מכנסיים וסווצ'ר נוסף. נעלי הליכה חזקות. פנס ואביזרי רחצה. לא ספרים ובוודאי לא עיתונים.

היא והמדבר.

על מפת שטח שקנתה סימנה זוהר את המסלולים בהם תלך. בוחרת את אלה המוכרים שבוודאי יטיילו בהם עוד אנשים. אם תתקע או תצטרך עזרה שיהיה למי לפנות. המסלולים יארכו מספר שעות ויכללו הפסקות מנוחה ובערב תוכל לחזור לחאן, לאכול, להתקלח ולהתכונן ליום הבא. הרכב שלה אינו רכב שטח אך הוא חזק ואמין וזוהר יודעת שאפשר לסמוך עליו.

בשבוע שלפני מתמלא מוחה בתמונות של נופי מדבר ובשמות הואדיות והמקומות בהם תטייל. נחל עתק ונחל פארן והרי אדום ודרך הבשמים וקניון נחל ברק ומערות בית גוברין וואדי חוארים ועין עבדת ונחל צין. סלט של שמות ומקומות שהפעים וריגש אותה והיא כבר קצרת סבלנות לנסוע.

בבוקר יום הנסיעה התעוררה מאוחר כדי שתספיק לשלוח את הילדים לבית הספר ולהיפרד. אחר כך מיהרה להכניס את הציוד לרכבה. קפצה לסניף הבנק והוציאה מזומנים. בסופר רכשה תה,סוכר חום, עוגיות של עאבדי ומבחר פירות יבשים, אגוזים ושקדים. שלא תרעב.

רשת ג' וגלגלי צה"ל, שעתיים של נהיגה נינוחה ועקצוץ של מתח נעים בצפייה להרפתקת הלבד שתכננה. היא עולה על הכביש המוביל לשדה בוקר ומוצאת את השלט המנחה לחאן.

האוהל הבדואי רחב דיו, רצפתו מכוסה במחצלות צבעוניות ובמזרונים והנוף הנשקף ממנו מאכזב. גבעות צחיחות ומאובקות המזכירות לזוהר את שכבת האבק שעל רהיטי העץ בסלון. השבילים מכוסים בחול גרגרי והנעל חורקת בכל פסיעה.

"הלילה הוא ליל ירח כמעט מלא" אומר מדריך שמורות הטבע  "כדאי שתצאי לסיור לילי בנחל חווארים. שלושה קילומטר של נוף מהפנט שיכניסו אותך לאווירת השלווה של המידבר" הוא מתלהב. משרטט על גבי המפה שהביאה את המסלול. ממליץ על בגדים חמים ופנס. ושלא תשכח מים.  "זה מסלול לילי ידוע, יהיו עוד מטיילים, בטוח לטייל שם. מסלול של שעתיים בערך" הוא מוסיף.

הירידה לנחל תלולה. זוהר חוששת שתחליק. חשה איך הפחד מצמרר את שיערה ומרעיד את ברכיה. אף פעם לא הלכה לבד בחושך בנקיק צר שהאוויר בו עמוס בריחות ורחשים לא מוכרים. אולי כדאי שתחזור? ומה אם תיפול? ואולי יש שם בדואים שממתינים לנשים כמותה ויחטפו ויאנסו וישליכו גופתה לאחד הנקיקים?

היא עוצרת ומחליטה לחזור לאוהל. מהססת ומחליטה שתמשיך והרי זה מבחן ליכולתה ואם תוותר לעצמה כעת איך תשוב לביתה?

הירח מאיר את קירות הנחל בצבע רך ולבן, עץ אשל צומח בבור גדול לפניה. ענפיו הלבנים מזמינים אותה להמשיך. פסיעה ועוד פסיעה. היא נצמדת לקיר הוואדי חוששת להחליק. ידה האוחזת בפנס מאירה קדימה. האדמה יבשה, שיחים נמוכים גדלים סביב. בטחונה מתגבר. השמיים בהירים והיא מביטה ביופיין של הגבעות הקמורות וחשה אמיצה וחזקה.

הערוץ הופך צר ועמוק. היא שומעת משק כנפיים, של ציפור? או אולי עטלפים? הם לא יתקרבו אלי, היא מחזקת את עצמה וממשיכה ללכת במרץ. גופה מזיע ממאמץ וקצת מפחד. עיקול חד ימינה. צריך להיזהר ולהיצמד לימין משמאלה תהום. ידיה על הקיר, חשות בחריצים העמוקים שחרצו המים בקיר. רגל קדימה ועוד אחת. מעליה היא מבחינה בפסל גבוה דמוי ספינקס המביט בה ומהנהן לאישור. קדימה יותר מתרחב אפיק הנחל והיא נזכרת במסלול שהתווה המדריך. משם כבר קל יותר ללכת והרווחה מרפה את שריריה. היא תצליח. זה כבר לא כל כך רחוק.

צעד נוסף ועוד אחד, היא מנסה להרים את רגלה אלא שכף הרגל נתפסה בבקע שבסלע. זוהר מנסה לחלץ את הרגל מתכופפת ומאבדת את שווי המשקל. הרגל מתקפלת פנימה כאילו הייתה כפיס עץ והיא שומעת את קול פיצוח העצם וצורחת מכאב, הצעקה פוגעת בקירות הוואדי וחוזרת אליה באנחה חלושה.

פניה צמודים לקרקעית, אבנים זעירות נדבקות ללחייה מכאיבות לה. הכאב ברגלה גורם לה להתנשף בקול. הרגל מונחת בזוית לא טבעית וזוהר מנסה לישר ולא מצליחה. כאילו אחז בה שיתוק. היא מנסה להתהפך לצד הרגל השנייה, אולי תצליח לשבת, אבל הכאב חוזר עז וחריף וסוחט צרחה נוספת. מוטב להישאר כך, מהרהרת זוהר, עוד כמה דקות והכאב יחלוף ואוכל להתרומם. אולי יחלפו כאן מטיילים נוספים? הרי המדריך אמר שרבים מטיילים כאן בלילות ירח. איך זה שלא פגשתי אף אחד? תכף יחלפו כאן ויעזרו.

קר לזוהר, הגוף שהזיע ממאמץ מצטנן. היא מנסה להתכרבל לתנוחת עובר אך הרגל הפגועה לא מאפשרת. צמרמורת חולפת בגופה והיא משתדלת להתנער ולחשוב איך תוכל לעזור לעצמה. היכן הפנס? אולי תצליח למצוא ענף כלשהו ובעזרתו להתרומם? מגששת סביב. לא פנס ולא זרדים. היא מנסה לגרור עצמה קדימה אך הכאב מתפשט מרגלה לבטן, לחזה, לזרועות. משתק את רצונה ומדביק את הפנים לאדמה היבשה.

הזמן חולף, גופה תשוש. היא מנסה לחשוב על פתרונות אפשריים ודבר לא עולה בדעתה. אור פנימי רציתי ובאה החשיכה. התאמתי את הפנים לחוץ, היא מגחכת לעצמה ומחליטה לנמנם מעט ואולי אחר כך תצליח למצוא פתרון. עוצמת עיניים וחושבת על האור שיגיע עוד מספר שעות והשמש שתחמם ושברור שימצאו אותה.

רחש חזק מימינה. עיניה נפקחות מנסות לעקוב אחר מקור הרעש. לוקח זמן להסתגל לחשיכה. היא מזהה צללים מתקרבים. ארבע גבעות עגולות מזדחלות לעברה. גבעות שגבן שריון ירקרק ומתוך השריון מציץ ראש עגול ורגלי סנפירים הדומים למשוטים. צבי ים? היא נדהמת. מה עושים כאן צבי ים? הם הרי חיים בים התיכון, לא כאן. היא זוכרת שקראה שצבי ים נמצאים בסכנת הכחדה ושהנקבות המטילות יוצאות להטיל ביצים ביבשה לאחר הזדווגות. עד לכאן באו להטיל ביצים? היא תוהה, מבולבלת. הצבים קרבים, אינם חוששים מהגוף האנושי המוטל לפניהם. זוהר רואה את ראשיהם מתנועעים ומבינה שהם משוחחים ביניהם למרות ששום צליל לא נשמע. הם מתייעצים, היא חושבת. אחד מהם קרב לרגלה המובסת, מרים סנפיר ומחליק בעדינות על ירכה. זוהר בטוחה שהיא חולמת. אבל הם כל כך ממשיים ואמיתיים. היא מושיטה יד ונוגעת בשריון הירקרק. הוא מחוספס וקשה וטבעי לגמרי. היא לא חולמת. הצבים מתקרבים זה לזה, מתחפרים תחתיה כדבוקה אחת וכשהם מתרוממים, היא מוצאת את עצמה על גבם ואין כל חשש בליבה פן תיפול או שמא ישמטו אותה. היא חשה בטוחה לגמרי ומוגנת. הם זוחלים קדימה באיטיות רבה והיא מניחה את ראשה על השריון ועוצמת עיניים. תחושה של שלווה מחלחלת מהצבים אליה. כה מרגיע ומנחם מגעם בה, משכיח את פחדיה ועיצבונה וממלא אותה אמונה.

"מצאו אותך מחוסרת הכרה על הכביש" מספר הרופא שמכין אותה לניתוח. "שבר מורכב בקרסול ואולי יצטרכו להשתיל סחוס" הוא מוסיף ומבקש שתחתום על הסכמה לניתוח. 

"לא ברור איך הצלחת לזחול עד לכביש. איך עשית את זה?" הוא שואל " ובלי אף סימן על הבגדים?"

זוהר מחייכת "לא יודעת" היא עונה "לא יודעת מאיפה היו לי הכוחות."

בעלה מלטף את מצחה "אישה אמיצה שלי. את גיבורה. כולם אומרים. אני גאה בך." וזוהר יודעת שאין כבר צורך במידבר ויודעת גם מה צריך לעשות.

"ידעת שצבי הים בסכנת הכחדה?" היא שואלת.  "חייבים להתנדב ולעזור ולשמור עליהם. כשאחלים נקים עמותה עבורם ונדאג להם" היא אומרת בטוחה והחלטית.

"כן. זה מה שנעשה כשנחזור הביתה".  

קישור לתחרות הסיפורים של ישרא-

http://israblog.co.il/tblogread.asp?blog=450140&blogcode=8919694