בוקי סריקי ושאר פרטים קטנים

לירז

השריטות העמוקות בצבע חציל שקישטו את רגלי הימנית הצליחו להבריח את שרידי החלום. בחנתי אותן בעניין תמהה איך נגרמו.

בחדר הרחצה מצאתי שריטה נוספת על הישבן . הציפורניים היו מרובבות בחומר כהה. גירדתי מעט מהחומר היבש שהתקלף בקלות. אולי בוץ?

כשניגשתי לבחור בגדים מצאתי את נעלי העקב השחורות מושלכות לצד החצאית השחורה הצרה וחולצת המשי נטולת השרוולים. היו שם גם תחתוני תחרה כחולות וחזית הפוש אפ הכחולה. הכול בערבוביה מביכה ומטרידה. מוזר.

הערב הקודם היה דומה לחלוטין לערב שלפניו ולזה שלפניו . ארוחת ערב מחוממת, שניצל ואפונה ירוקה ואורז. לקינוח ג'לי דל קלוריות. חדשות, שידור חוזר של סיינפלד ולמיטה. האם יתכן שהחלטתי למדוד את בגדיי לפני השינה? לשם מה?

דחקתי את המחשבות. מיהרתי להתלבש בבגדים הרגילים. מכנסיים מחויטים וחולצה תואמת. לא מנקר עיניים. לא סקסי. מנהלת שווק בחברת " סלרום" למוצרי היגיינה וניקיון לא יכולה להיות פרחה. מה גם שעברתי את הגיל שהשדיים יעשו את העבודה בשבילי. תמיד הסתמכתי על ההיגיון הבריא ולא על גודל המחשוף.

לא שלא קינאתי בבנות שהדרך שלהן מרופדת יותר. אבל, על מה יש לי להתלונן? הייתי ממונה על 24 סוכנים המשכורת הייתה בהחלט משביעת רצון. משרד ראוי. מכונית צמודה. אהבתי את העבודה ושלי והצלחתי בה.

העובדים שלי העריכו את הרווקה בת הארבעים שהשקיעה את כולה בעבודה.

זו שבאה לחתונות של כולם, לבריתות לחגיגות הבר מצווה. זו שאפשר לספר לה את כל מה שקורה. כשמישהו נתקע בלי בת זוג אפשר להזמין אותה ולסמוך על זה שתגיע. פקק נאמן ומסור.

הבקרים הבאים היו רגילים כתמיד. עבודה, קניות, טלוויזיה. השריטות הצהיבו , דהו. כמו הזיכרון.

שבוע אחר כך התעוררתי לתוך כתמי אודם, והיו גם כתמים לבנים ופסים של רימל  שקישטו את הסדין.

מתחת לשמיכה הייתי עירומה. הכותונת זרוקה על מנורת הצד וחרך ארוך פעור בה. נגעתי בשדיי שהיו תפוחים ומגורים וירדתי עם היד למטה. זרע קרוש דבק לשערות הערווה. לאצבע שהחדרתי פנימה היה ריח נעים, עסיסי, חי.

הקוס פעם, לח וחמים.  

על רצפת המקלחת מצאתי מגבות רטובות.

היה ברור שהיה כאן מישהו בלילה. לא זכרתי דבר. בדקתי את החלונות. הכול סגור. גם הדלת.  

הייתי הרוסה מעייפות. השרירים כאבו לי ונראה היה כאילו ביליתי את כל הלילה בזיונים עם איזה רוח רפאים. 

הודעתי למזכירתי שלא אגיע . נכנסתי למיטה המוכתמת, מתעלמת מהכתמים מהריח, מהמחשבות.

בארבע אחר הצהריים התעוררתי. פעמון הדלת לא הפסיק לטרטר.

זה היה יובל. התקציבן ממחלקת הנהלת חשבונות וידיד טוב. נשוי ואב לשני ילדים. נהגנו לצאת יחד לארוחות צהריים משותפות. הוא היה מספר לי על החיים הבורגנים שלו ואני על השיממון ברווקות. היו לו עיניים חומות יפות . שיער שנהג לספר קצוץ. כרס קטנה אותה החביא תחת חולצות משובצות. הוא ידע להקשיב. היה בינינו מתח נעים, כזה שיודעים שלא יתממש אך חושבים שאולי.

"דאגתי לך" הוא אמר. " שלוש שנים ואף היעדרות. ופתאום נעלמת"

"יום אחד ואתה דואג? מה כבר קרה?"

"את יודעת איזה יום היום?"

"שני אחר הצהריים. לא?"

"היום יום שלישי, יא מעופפת. נעלמת לנו"

הורדתי את העיניים. לא רציתי שיראה את התדהמה.  "אז כנראה שהייתי מותשת. אתה הרי יודע כמה אני משקיעה. קורה שמתמוטטים מעייפות"

יובל הביט סביב. מתעכב על הערימה בסלון. על הסדין המוכתם.

"תהיי בסדר?" שאל . מחייך אלי ברוך שלא ציפיתי לו.

"בודאיי. תהיה שקט. מחר אזמין אותך להמבורגר"

כשיצא, מיהרתי להתקלח ולהעלים את הראיות. אחר כך התיישבתי על האינטרנט לחפש חומר על הפרעות שינה.

הרגשתי נפלא. העיניים במראה החזירו לי מבט זורח. הגוף היה מפויס. משהו רע קורה ואני מרגישה כמו שלגיה שהעירו אותה בנשיקה. ויתרתי על השיטוט בין כל התסמונות ונדודי השינה והחלטתי שבלילה הבא אני מציבה מכשולים בחדר. מחביאה את המפתח של הבית. שקלתי גם לקשור את היד לשידה שליד המיטה.

יובל

"כבר שבועות שלא יצאנו לשום מקום" ההתחלה הזו הייתה מוכרת לי היטב. כיוון שידעתי שהיא צודקת הסכמתי מיד שנלך לסרט שהיא בחרה. "גאווה ודעה קדומה"

הייתי הגבר היחיד באולם.

כשנגמר, מיהרנו הביתה לשחרר את הבייבי סיטר ואז ראיתי אותה. ישבן עגול עטוף בחצאית מיני שחשפה רגליים ארוכות בנעלי עקב. שיער שחור פרוע שמתחשק לך להעביר עליו יד ולסדר. היא התקרבה אלינו ורק אז זיהיתי את לירז. זה היה כל כך מפתיע . האישה המכווצת והמאופקת ממחלקת השיווק נראתה פתאום כמו פנתרה סקסית שיוצאת לחפש לה ניצוד. ברכתי אותה לשלום אך היא אפילו לא הביטה עלי. התעלמה. כאילו איני קיים.

 "היי לירז, מה קורה?" והיא כלום. ממשיכה ללכת במהירות לכוון הפאב בסוף הרחוב.

למחרת, כשנפגשנו בחדר הקפה, חייכה אלי. שאלתי אותה היכן בילתה אתמול. והיא, כאילו לא נפגשנו, ענתה שלא יצאה מהבית.

כלבה! לך תאמין לנשים. עאלק חברה שלי. מספרת לי כמה משעמם לה וכבר חודשים שלא פגשה מישהו שווה ובלילות מתנהגת כמו איזו זונה ומשקרת לי בלי למצמץ בכלל.

בערב, המצאתי לריקי איזה תירוץ על מפגש עם החברה מהעבודה והלכתי לפאב ההוא. אחרי שתי בירות הבנתי שאין לי מה לחפש שם וחזרתי הביתה.

המחשבות על השקרנית הזו לא נתנו מנוחה. ביום שני הלכתי שוב. אחרי הבירה הראשונה היא נכנסה. בחיים לא ראיתי אותה ככה.

במשרד היא תמיד מכופתרת, שיער אסוף, מאופרת מעט. ועכשוו? נראתה כאילו יצאה מאיזה בית זונות אקסקלוסיבי. השדיים בחוץ. עיניים מודגשות בשחור. שפתיים צבועות באודם הכי אדום שיש.

העיניים של כולם היו עליה. כל כך סקסית היא הייתה.

התיישבתי לידה, שאלתי אותה מה תרצה לשתות. והיא, שוב מתעלמת ממני. כאילו לא מכירה אותי בכלל. אמרתי לעצמי נשחק את המשחק שלה. יענו, לא מכירים.

אחרי כמה כוסות של בלאדי מרי התחילה להתמרח עלי. הסכימה שנלך לבית שלה.

זיון כזה לא היה לי כבר שנים. היא הייתה נלהבת ומוכנה. הטכניקה שלה לא הייתה משהו אבל ההתלהבות חיפתה. היא הרימה את הרגליים וכרכה אותם על הגב שלי מצמידה אותי אליה, מתפתלת ונאנחת. לא יכולנו להפסיק. אחרי הפעם השלישית הייתי מוכרח ללכת. נעשה כבר אחת בלילה ואשתי עשויה לחשוד.

למחרת, כשלירז לא הגיעה לעבודה דאגתי. האישה הזו לא החסירה יום כבר שנים. כשעבר עוד יום הייתי מוכרח ללכת לראות מה שלומה. הערתי אותה משינה. עשתה את עצמה כאילו לא קרה בינינו כלום. הכול כרגיל.

התחיל להיות לי מוזר מדי הקטע הזה.

כשהגיעה עם הבקשה שלה הבנתי שהבחורה מתחרפנת. סירבתי. זה הרי כמו שנותנים לחתול לשמור על השמנת. היא אמרה שלא יכולה לבקש מאף אחד אחר. שאין לה ממי לבקש. שרק עלי היא סומכת ושאני מוכרח לעזור לה. שהיא מזיקה לעצמה ואולי הסתבכה עם איזה עבריין שמנצל אותה. שהיא חושבת שהיא משתגעת וחייבת לדעת מה קורה איתה.  אמרתי לה שאחשוב על זה.

לירז

כשיובל הסכים לבוא אלי בלילה ולבדוק מה קורה, נרגעתי מעט. אחרי שבועות של נדודי שינה והרגשה שאני מאבדת את השפיות, אני הולכת לגלות את האמת על מה שקורה. האמת תעזור לי להתמודד, שכנעתי את עצמי. אני חושבת שידעתי מה האמת. אנשים שמקשיבים לגוף שלהם, יודעים מה קורה. ואצלי האינטואיציות היו תמיד חזקות. אבל, לא רציתי להאמין. אני שאף פעם לא מאבדת שליטה שתמיד יודעת מה קורה ואיך, מרשה לעצמי להתפרק?

הייתי בדיסונאנס היסטרי. רציתי שמה שקורה יתגלה ושאוכל לטפל בזה. רציתי שיימשך. הגוף רצה שימשך. הוא היה שבע, מרוצה, מנומנם כזה.

דיברתי עם אשתו של יובל. הכרתי אותה מאירועים משותפים והיא נחמדה כזו, הסכימה מיד להשאיל לי את בעלה לכמה לילות .

 "עד שתרגישי בטוחה" אמרה.

ארגנתי ליובל את המיטה בסלון.

 "מפה אתה יכול להשקיף על החדר שלי ולראות מה קורה"  יובל צחק

 " את בטוחה שאת לא רוצה אותי על השטיח בחדר שלך? משם רואים הרבה יותר קרוב"

"הבטחתי לאשתך שאני מטפלת בך יפה ומחזירה אותך כמו שלקחתי" עניתי לו.

היה מתח באוויר. מוחשי, מורגש ומוכחש.

אחרי יומיים טען יובל שדמיינתי הכול. "את ישנה כמו תינוקת. לא שומעים אותך זזה. הכול בסדר איתך".

ידעתי שזה לא נכון. קורה משהו. לא היו סימנים על הסדינים. לא מצאתי שרידי זרע. אבל הריח שלי היה אחר. ריח של סיפוק. והעור שלי היה רך ומאיר . הקמטים כאילו נבלעו להם והחלל הזה שאני מסתובבת איתו בבטן כל כך הרבה שנים, כבר לא מציק כלל.

דר' גוטליב, הרופא שלי מגיל עשר, אמר לי שהוא חושב שהוא יודע מה יש לי.

"זה התחיל אצלך כשהיית ילדה ונפסק אחרי שנה. ההורים שלך נבהלו מאד. פעם, מצאו אותך על אדן המרפסת ותפסו אותך ברגע האחרון. ובפעם נוספת הצלחת לצאת מהבית ומצאו אותך מטיילת ברחוב סמוך. אי אפשר היה להעיר אותך וכשהתעוררת לא זכרת דבר."

"מה זה, דוקטור? ממה זה בא?"

"זו סהרוריות, לירז. הרפואה לא מצאה לזה פתרון עדיין. חושבים שאולי זו דרך לפרוק מתח ולבטא חלקים באישיות שאי אפשר לבטא במשך היום"

"אני יכולה להזיק לעצמי? ולא לזכור?"

""את יכולה. אנשים סהרוריים יכולים לעשות כל מיני פעילויות מוזרות ולא לזכור דבר. ולעיתים תמצאי את עצמך בבוקר במקומות שונים."

"יש לזה תרופה? מה אני יכולה לעשות? "

"תראי לירז. את כנראה נמצאת במתח רב. בדרך כלל lunatic  זו הפרעה שחולפת מעצמה. אבל, ננסה לתת לך ריטלין שזו תרופה שניתנת להיפראקטיביים ואולי תעזור לך להפחית את המתח וכך להפחית את ההליכות הליליות שלך. תנסי ונראה."

הסכמתי לנסות למשך שבועיים. כדור, פעמיים ביום. אבל, כיוון שפחדתי שאולי זה לא יעבוד ביקשתי מיובל שיישאר אצלי עד סוף השבוע .

האנחות העירו אותי. זו הייתי אני גונחת בקול , בעונג. יובל שכב תחתיי עיניו עצומות, ידיו אוחזות במותניי, מעלות ומורידות אותי בקצב אחיד. הזין שלו בתוכי ואני הודפת אליו, עמוק יותר, קרוב יותר.

הבן זונה הזה. המניאק הדו פרצופי. השקרן.  זה היה הוא. כל הזמן הוא.

המשכתי בקצב חותרת לשיא, מרגישה את הפעימות. התפוצצתי ויובל אחרי. מחבק אותי אליו, מנשק. מלקק את הזיעה משדיי.

יובל.

זה היה השבוע הכי מעייף שהיה לי בחיים. הלילות המטורפים עם לירז ואחר כך ללכת לעבודה כאילו כלום. לילות לא ישנו. הזדיינו כאילו סוף העולם מגיע. היא מילאה בשמחה כל פנטזיה שעלתה בדעתי. הזדיינו במקלחת ובשרותים. על השולחן במטבח, על השטיח בסלון. המצאנו תנוחות חדשות. נמצצתי, מצצתי. מה לא.

והכי טוב היה שבבוקר היא לא זכרה כלום. אבל, כלום! התנהגה כאילו אני הידיד מהמשרד. זה שאיתו אוכלים לפעמים צהריים ומתייעצים ומרכלים.

קראתי על זה. היא הייתה חולת ירח. שזו אחת שבלילות עושה כל מיני דברים אבל בבוקר לא זוכרת מה היה. קראתי שאסור להעיר אותם כי זה משגע אותם. הכי טוב זה לדאוג שלא יעשו דברים מסוכנים ולהשכיב אותם במיטה כשהם קמים לשיטוטים הסהרוריים שלהם.

אז השכבתי אותה , ועוד איך השכבתי. בשביל שלא תחשוד השתמשתי בקונדומים שלא יישארו סימנים.

בבקרים אמרתי לה שלא קרה כלום והיא השתגעה מזה. לא הבינה בכלל מה קורה.

האמת שאחרי איזה זמן קצת הצטערתי שהיא לא זוכרת כלום. היה כזה כיף איתה שרציתי שתזכור. אבל, בשבילי, הכי טוב ככה. הכי בריא. בלי סיבוכים. בלי כל השטויות הרומנטיות.

אף אחד לא נפגע ככה. לה טוב, לי טוב. "מה שלא יודעים , לא כואב" זה המוטו שלי.

כשקראו לי להיכנס למנכ"ל חשבתי שאולי סוף סוף החליטו על הקידום שחיכיתי לו. הפנים הרציניים לא בישרו טובות.

הוא הציג את שני האנשים שעמדו לצידו כחוקרי מפלג ההונאה ואמר שבמחלקה שלנו התגלתה מעילה של מליון וחצי שקל. שאל אותי מי לדעתי עשה את זה. לא הצלחתי להעלות אפילו שם אחד. לא האמנתי שמישהו יעשה דבר כזה.

ואז זה בא. החוקרים הראו לי צו משופט שהרשה להם לעבור על החומר במחשב שלי וטענו שכל ההוכחות מצביעות עלי. אמרו שהדבר היחיד שנשאר לא פתור הוא לאיפה העברתי את הכסף שגנבתי.

לא עזרו ההכחשות. היו להם מסמכים והוכחות מוצקות שהראו איך בשבוע האחרון רוקנתי את חשבון התשלומים לספקים .

הבטיחו לי עסקת טיעון אם אגלה היכן הכסף. כמובן שלא ידעתי. גם לא הבנתי מי הפליל אותי ואיך עשה את זה. אבל היה לי הרבה זמן לחשוב על זה. ארבע שנים בפנים. זה מה שקיבלתי.

אשתי לא החזיקה מעמד. ביקשה להתגרש. חשבה שאני מסתיר גם ממנה. היו כל מיני שמועות על זה שהסתבכתי עם מישהי ובגלל זה מעלתי. שהפסדתי בהימורים. כאלה דברים.

היחידה שבאה לבקר ודאגה לי הייתה לירז. הכניסה לי כסף לחשבון הקנטינה. כמו שעון הייתה באה לביקורים, עוזרת בכל מה שיכלה.

הבטיחה שתחכה לי עד השחרור. היא הייתה המלאך שלי אם לא היא אני חושב שלא הייתי עובר את הגיהינום הזה.

לירז

העבודה הקשה בכל השנים הללו השתלמה. כמנהלת בכירה וחברה בהנהלה היו לי את הסיסמאות של כולם. לא הייתה בעיה להיכנס למחשב שלו. פתחתי שמונה חשבונות פיקטיביים של ספקים לא קיימים. את הכסף הזרמתי לשם. שותלת רמזים שיצביעו עליו. זה היה קל, כמו לחמם ארוחה קנויה במיקרו.

לא ריחמתי עליו. מגיע לו. ידעתי שיחטוף משהו כמו שש שנים, אולי פחות. נראה לי מספיק זמן כדי לכפר. דאגתי שהשמועות יגיעו לאשתו. מסכנה. אבל, מה לעשות? זה היה או היא או אני והירח היה בצד שלי.

לא הייתה לי שום כוונה לוותר עליו. מה שהביא הלילה יישאר גם ליום.

עשיתי מה שצריך. ביקרתי. כתבתי. שילמתי לעורך דין.

עוד שנתיים וחצי הוא משתחרר. יש לי סבלנות.

בכסף שיש לי נפתח עסק משותף. הוא טוב בחשבונות. אני טובה בעסקים.

העתיד הוא כמו ירח עגול, מלא, מאיר. מחכה רק לי שאקטוף.

otto dix