בוקי סריקי ושאר פרטים קטנים

כשתמרה עלתה לאוטובוס זהרו המדרגות לשנייה. קרן שמש שיחקה בפתותי אבק הופכת אותם לנקודות זהב צוחקות.

אישה קטנה, צנומה, שערותיה אסופות לפקעת הדוקה שקצוות סוררות מגיחות מתוכה, כאילו היו ניצנים הנקראים אל האור. בזוויות עיניה התרוצצו הקמטוטים, משווים לה ארשת סקרנית ומשם רצו אל כפות הידיים והתחרו בורידים הכחולים ובכתמים החומים שהעידו על גילה. היא לבשה חצאית כחולה, רקומת פרחים בצהוב וורוד וסגול, מתחתן בצבצו מגפיים אדומים. חולצה לבנה ומעליה עליונית סגולה הרקומה אף היא בשלל צבעים, השלימה את ההופעה ולכדה אליה את עיניי הנוסעים.

היא חלפה במעבר, זקופה ורצינית והתיישבה על ספסל ריק ליד דלת היציאה האחורית. מניחה את תיקה הגדול והרקום כבגדיה, לצידה.

מספר הנוסעים היה קטן. מעט יותר מתריסר. ציפתה להם נסיעה ארוכה ומעייפת. שעות של נסיעה בנוף משעמם של  שדות חיטה ועמודי חשמל ואחר כך אדמה חשופה ואבק ומידבר.

השעה הראשונה חלפה מהר. הזקן מאחור היה עסוק בקריאת "הארץ" נאבק בדפי העיתון הרחבים. הצעירה לפניו, זו שבטנה העידה על הריון מתקדם, נמנמה ומדי פעם נשמעה נחרה קלה מכוונה.

תמרה ישבה בצד השני נועצת עיניים בנוף המתחלף ותוך כדי בוחנת את שכניה לנסיעה במבט מרוכז וחד שרואה הכול.

את האדון הבודד, העצוב והשמן שבגדיו המוכתמים הפיצו צחנה כזו שכל המושבים מלפניו ואחוריו היו פנויים. את הזוג המצחקק שישב מאחוריו ולעג.

קדימה ישבה אם צעירה ובתה בת השלוש ששיחקו בקלפי זיכרון ומצדם השני נער שהקשיב למוזיקה בעיניים עצומות וזמזם לעצמו את המנגינה.

היו גם שתי נשים מבוגרות ששוחחו וידיהן מלוות את דבריהן במחוות מתלהבות. לפניהן ישב זוג מאוהב, אחוזים זה בזו, ידיהם מלטפות, ראשם נוגע והם עוורים לשאר.

גניחות מאחור השתיקו את כולם. הן הפכו רמות יותר. הייתה זו ההריונית, אוחזת בבטנה פניה אדומים ממאמץ ופחד. " היא עומדת ללדת " אמרה אחת המבוגרות. "צריך לעצור את האוטובוס" הוסיף הזקן והנער קפץ ממקומו והתקרב להביט.

האוטובוס עצר. הנוסעים התגודדו סביב הצעירה, נאנחים יחד איתה, מבולבלים, ממתינים. הנהג שזה לו החודש הרביעי בעבודה,נאנח אף הוא. מה עושים באמצע שדה חיטה עם צעירה צרחנית הממלמלת  "הוא יוצא, הוא יוצא" ?

"תנו לעבור" אומרת תמרה. חוצה ביניהם בטוחה. "לספסל האחורי" היא מצווה.

מלטפת את מצחה המיוזע של היולדת ומגרשת בתנועת יד את הנוסעים. היא מרימה את רגלי הצעירה ומניחה על ידיות הכסא שלפניה. מוציאה מתיקה משחה ומורחת על הפתח המתרחב. "תלחצי ועוד לחיצה ותנשמי ותשאפי ותלחצי " הנוסעים גם הם נושמים עמוק ונאנקים ומתנשפים. וכבר יללה כשל חתלתול שרוצה את אמו והפצפונת בחוץ.

תמרה מוציאה מתיקה מספריים קטנים וגוזרת ומנקה ויש לה גם בקבוקון פולידין והיא מורחת היכן שצריך ומשפשפת את הפצפונת ועוטפת בצעיף סגול ששלפה מהתיק.

"נגמר" היא אומרת. אפשר להמשיך לנסוע. הילדה הקטנה עוברת לשבת ליד האם ותינוקה וכף היד הזערורית נכרכת סביב אצבעה ולא מרפה. השאר נועצים עיניים מעריצות בתמרה שנדמית להם הולכת ומתגבהת.

"אנחנו נעצור בגילין"  היא אומרת לנהג.  "עוד ארבע שעות נסיעה ונוכל להתארגן".

היא מתקרבת לאדון הבודד והעצוב, מתעלמת מהריח. הם משוחחים ביניהם אלא שהנוסעים לא מצליחים לשמוע מילה. תמרה מכניסה יד לתיק ומוציאה קופסה עם חומר ירוק ומבקשת מהאיש להוריד את המקטורן והחולצה והמכנסיים " ואתם אין לכם מה להביט" היא נוזפת במציצים ומורחת את החומר על בגדיו וגם על בגדיו התחתונים וגופו. 

הנוסעים הסקרנים מסתכלים בה כשהיא מוציאה מהתיק סוודר ירוק גדול  "שלא יהיה לך קר" היא מלטפת בקול רך את עיצבונו של האיש.

וכשהיא מבקשת ממנו להתלבש, ריחו לימוני ועיניו בהירות. הוא אוחז בכף ידה של תמרה ונושק לה ממושכות.

תמרה ניגשת לנהג, לוחשת דבר מה. הנהג עוצר.

היא מסתובבת אל הנוסעים "אתם תהיו בסדר" היא מבטיחה והם יודעים שכך יהיה.

תמרה פונה אל פתח היציאה, מנופפת אליהם ונעלמת.

kahlo frida