"אני תמיד רוצה עיניים כדי לראות"- נתן זך

גלי מצמיחה עיניים על בשרה. כבועות הן פוקעות על עורה. עשרות עיניים עתיקות כעבר אותו אין איש זוכר. חדות  וחודרות הן מביטות מסוקרנות סביב.

מחפשות את שלא ניתן לראות.

גלי מרוצה. מעודדת מהצלחתה, היא מלטפת אותן בחיבה ומעודדת אותן לספר לה מה הן רואות.

"היא פוחדת" הן מצביעות על הזקנה הכפופה שחולפת במדרכה ממול.

"את מדאיגה אותו" הן קורצות לעבר הנער שלשמאלה.

עוקבות אחר מרוץ הדם והתכווצות הלב. אחר נעיצת השיניים בכריך הגבינה, הנגיסה המעודנת , אגל הזיעה המופיע על השפה העליונה ומשחק היד בסוגר התיק.

הן מתארות לגלי את הרחש שתחת למעטה. את ההתלבטות, את התאווה המשתלטת על ההיגיון. את העמדת הפנים ואת אכזבת ההחמצה. הן מספרות לה על צרכים ועל מרמה.

הן יודעות לומר לה שהאיש ההוא בפינה הלבוש בחולצה שחורה ונראה כה אלגנטי ונינוח מכר לפני יומיים דירה שאינה שלו ומתלבט איך ישקיע את הכסף שקיבל.

אכזריות ביושרן הבלתי מתפשר הן מעבירות  את רשמיהן וכשהיא מסרבת להמשיך ולהקשיב להן הן גורמות לה לפקוח את עיניה האחרות ופונות פנימה לדפדף במחשבותיה. מביטות בעניין בכזבים הקטנים וכאילו לא מזיקים שהיא מפזרת בנדיבות. בדילים שעושה עם עצמה. בהתחכמויות.

רואות את החיוכים הצבועים, את ההכחשות והפחדים וששות לדווח לה על כל ממצא וממצא ולהתענג על רגשי האשם והחרטה.

הן ממתינות שתתעייף, שתעצום את העיניים, שתירדם. ואז פונות לצוד חלומות סביב. מצחקקות על השאיפה לאושר. על התקוות העירומות, על התשוקות.

עיניים מציצניות, הצמיחה גלי, שרואות את המשחקים, את התאוות הזעירות, הקטנוניות והאפסות.

אחרי זמן בחברתן, היא מצטערת ומנסה להעלים אותן. אך הן נאחזות היטב בבשר ומסרבות להיענות. "רצית לראות?" הן מלגלגות . "כעת, את רואה. על מה את מתלוננת?"

גלי מתקוממת." ומה על נדיבות וחמלה ומדוע אינכן מתעכבות על טוב לב ועל אהבה ודאגה?"

הן מגחכות " גם זה קיים. אבל, תודי, שזה הרבה פחות מעניין ואפילו משעמם"

כך יום אחר יום בלי רחמים, ללא הפוגה.

כל הניסיונות להשתיקן רק גורמות לכך שעוד ועוד מהן, עליזות ופטפטניות, תצמחנה על עורה ותסתכלנה החוצה ותרשומנה הכול בשמחה ושקדנות ובהיעדר טרף אחר תשתעשענה בחיטוט פנימי.

הן מאווררות בקול את הרהוריה, מקרינות לעצמן את הפנטזיות המוסתרות ומשחקות בהם כקלפן המהמר בכספים שאינם שלו.

גלי רוחצת גופה במים קפואים ואחר ברותחים. מקרצפת. מנסה לדקור במחטים. מערה אל תוכה את כל החומרים שהיא מוצאת.

הן עדיין פקוחות ורואות.

גלי מדליקה סיגריה ושואפת ממנה ארוכות. עם הקצה הבוער שורפת עין, עין. מקפידה לא לדלג על אף אחת. עוברת בסבלנות על בשרה, מריחה את ריח העור הנשרף, כמו ריח עוף מטוגן. מחייכת.

הכאב איננו. הקצה הבוער חודר עמוק יותר לתוך הבשר. מאומה.

היא ממשיכה ושורפת ונאנחת בהקלה כשהכול עצום ודומם.

עכשיו, סוף סוף, תוכל ללכת לישון.

Brauner, Victor 1903-1966