כשגליתי נולדה לא שמו אותה על הבטן של אמא שלה, כמו שעושים עם כל התינוקות. במקום זה נעלמו איתה לחדר אחר וקרן הבינה מיד שמשהו מאד לא בסדר עם הבת הזערורה שלה והתחילה לבכות בשקט אל תוך עצמה.
אפרים, שבדרך כלל, ידע איך להרגיע את אשתו, היה עסוק בלהתאפק בכל הכוח שלא יראו את הדמעות שלו.
הרופא שהגיע לדבר עם קרן ואפרים, הסביר שדבר כזה הוא נדיר מאד והיו רק עוד שלושה מקרים כאלה מתועדים בספרות, אלא שגם אצלם לא היה הזנב באורך כזה.
עשרים ושלושה סנטימטר בדיוק! ולא פעם אחת הם מדדו בתקווה שאולי הם טועים. תמיד אותה התוצאה.
היה זה זנב מפואר לגמרי ובשום אופן אי אפשר היה להתעלם ממנו או להחביא אותו מתחת לחיתולים.
קרן הייתה צריכה לגזור חור בכל החיתולים וגם במכנסיים ובאוברולים היפים שהכינה חודשים לפני הלידה. את השמלות מסרה, כי לא יכלה לסבול את הזנב מציץ מתחת לחצאית.
הרופא אמר שאי אפשר לנתח עכשיו . הניתוח עלול לסכן את חייה של התינוקת וצריך לחכות עד שתהיה , לפחות, בת שלוש. הוא הסביר שהזנב לא יפריע כלל לחיים של גליתי ואין הוא מזיק . מה שמזיק הם המבטים של האנשים, הסקרנות, הצחקוקים והלעג.
בגלל זה, החליטו אפרים וקרן להשאיר את גליתי בבית ורק אם היו מוכרחים להגיע לטיפת חלב או למרפאה , יצאו איתה החוצה וגם אז דאגו שהעגלה תהיה מכוסה ושאי אפשר יהיה להציץ פנימה. לזנב הארור הייתה נטייה להתגלות דווקא ברגעים הכי לא מתאימים. במקום לנוח לו רפוי ורגוע כמו שנהג לעשות כשגליתי ישנה, היה מנפנף עצמו בלהיטות כשמישהו ניגש לברך או להציץ בילדה הישנה. כאילו רצה להביע את שמחתו על מפגש עם אדם חדש.
זנב מלכותי עד מאד, היה הזנב של גליתי, כזנב של תנין בעל חוליות כשלכל חוליה יש חיים והדר משלה.
צבעו כצבע עורה. שמנת בדבש, כך חשב אפרים כשהביט בביתו.
כשנגעו בו אפשר היה להרגיש באצבעות את הרעד וההנאה.
הזנב אהב ליטופים והיה מתמסר מיד לרוך שבנגיעה ונע באיטיות מצד לצד . אפרים למד שזו הדרך הכי מהירה להרדים את גליתי ובאמת אחרי כמה נגיעות רכות כאלה הייתה שוקעת בשינה עמוקה ובלי הפרעות.
קרן, שבתחילה נגעלה מהזנב וניסתה להימנע מלגעת בו, הבינה מהר מאד שיש יתרונות בהתייחסות חיובית לזנב וזו מביאה מיד לתוצאות אצל גליתי.
כשגליתי בכתה ליטוף הזנב הרגיע אותה, טפיחות עליו הצחיקו אותה, וכשדגדגו אותו הייתה התינוקת מגרגרת בעונג.
כשהייתה בת עשרה חודשים הלכה ללא עזרה. הזנב עזר לה לייצב את עצמה. בת שנה התחילה לדבר. לא מלמולי תינוקות, אלא מילים של ממש שכעבור חודש נוסף הפכו למשפטים. לא שזה היה ממש חשוב, כי לפי הזנב ידעו בדיוק איך גליתי מרגישה ומה היא רוצה. הזנב היה לה לפה נוסף. כשהייתה עליזה כשכש וכשהייתה עצובה- זנבה היה שמוט ובקושי זז. כשפחדה היה הזנב דרוך ומורם אל על, כשרצתה לעולל דבר מה אסור, נעלם הזנב אל בין רגליה. וכשביקשה דבר מה היה הזנב מתנופף קדימה ואחורה כאילו היה אצבע הקוראת " בוא אלי"
בת שנתיים הבינה גליתי שיש לה משהו שאין לאף אחד אחר אותו הכירה. כששאלה את קרן מדוע לה ולאבא וגם לסבא וסבתא אין זנב ידעה קרן מה לענות הרי התכוננה לשאלה הזו מרגע הלידה.
"את ילדה מאד מיוחדת " אמרה קרן " אין עוד אחת כמוך בכל העולם" מה שבאמת היה נכון. גליתי הסתפקה בתשובה זו .
היא הייתה ילדה חכמה באופן מיוחד, כך אמרו לקרן בטיפת חלב. וגם אמרו שההתפתחות שלה מתאימה לילדה בת שמונה כשראו איך היא קוראת בשטף ופותרת תרגילים בחשבון.
"אתם מוכרחים לתת לה לצאת מהבית. היא חייבת להיות בחברת ילדים. לא טוב לבודד אותה כך מהעולם. " אמר דר' קליין. " היא ילדה מופלאה ותדע להתמודד עם הילדים. תנו לה הזדמנות " הפציר הדוקטור בהורים.
" אחרי הניתוח " התעקשה קרן.
" אתם הרי יודעים שכדאי לדחות את זה עד שתהיה בת תשע. שמעתם את המומחים . הרי לא תחזיקו אותה עד אז בבית" התעקש הרופא.
קרן ואפרים בטחו בדר' קליין וידעו שהוא מתכוון לטוב. אחרי שבועיים של מחשבות הם רשמו את גליתי לגנון של פועה. זה היה גנון שפעל שנים רבות ברחובם והם הכירו את פועה השמנה והחייכנית וכששרה לילדים כל הרחוב שמע אותה. פועה הרגיעה אותם ואמרה שלא ידאגו ושגליתי תשתלב בכלל בלי בעיות. "אחרי הכול, אם המבוגרים לא עושים עניין, גם הילדים לא. אחרי שבוע כבר אף אחד לא ישים לב שיש אצלה מאחורה משהו חריג."
קרן כל כך רצתה להאמין בזה ושכנעה את עצמה שזה בדיוק כך וגליתי תשתלב בכלל בלי בעיות בדיוק כמו שפועה אמרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
