בוקי סריקי ושאר פרטים קטנים

הניתוח נמשך ארבע שעות ודר' קליין אמר שלא היה מסובך כמו שחשבו ושגליתי תתאושש תוך יומיים והכול יהיה בסדר.

ובאמת, תוך יומיים הרגישה הילדה הרבה יותר טוב, הסכימו לשחרר אותה מהמחלקה בתנאי שתבוא כל שבוע להחליף תחבושת. את הזנב הקטוע שמו בקופסת עץ לבנה ומקושטת , על מצע של משי כחול אותו הכינה גליתי מהבית.

הזנב היה מונח שם בלי תזוזה, אפילו לא זיע פצפון אחד. אבל צבעו לא דהה . "שמנת בדבש" אמרו כולם .

אחרי שבוע חזרה גליתי ללימודים ונראה היה שהכול כרגיל. הפצע הבריא וגליתי הייתה סוף סוף כמו כולם.

עבר זמן עד שקרן ואפרים הבינו שמשהו מאד לא בסדר. הילדה כמעט ולא דיברה, הסתובבה עצובה בבית, מסרבת להזמין את חבריה או לצאת לשחק איתם.

בלילה, שמעו אותה מתהפכת מצד לצד, ממלמלת לעצמה ובוכה בשקט.

הציונים שלה ירדו והמורים התלוננו שהיא לא מקשיבה בשיעורים ולא מרוכזת והפסיקה להכין שיעורי בית.

דר' קליין בא לדבר איתה, אך היא רק הקשיבה וטענה שהכול בסדר ושיפסיקו לדאוג לה. היא הכחישה את הבכי בלילות ואמרה שבכלל לא מתגעגעת לזנב ולא איכפת לה ממנו.

בחודשים הבאים הלכה הילדה ודעכה. כמעט שלא אכלה ורזתה כל כך עד שקרן התחילה לקנות לה בגדים גדולים שיכסו על הרזון. יופייה דהה, שיערה איבד את זוהרו וצבע עורה הפך אפרורי. ניתן היה להשוות עם צבע הזנב בקופסה שנשאר יפה כשהיה.

קרן הכינה לה מעדנים מיוחדים וניסתה לפתות אותה לאכול. לקחו אותה לטיולים במקומות עליהם קראה. קנו כרטיסים לאופרה שמאד אהבה , אך הילדה ישבה משועממת וחסרת עניין וביקשה לחזור לחדרה.

רק ליד הקופסה הרגישה גליתי טוב יותר. היא נהגה לפתוח אותה בזהירות וללטף בעדינות, מבקשת סליחה עשרות פעמים ומתחננת בלב שיסלח לה שהסכימה לניתוח. היא דיברה אל הזנב והביאה לו את סבלה כמתנת פיוס.

"דר' קליין אמר שאי אפשר לנתח שוב" הסבירה לזנב. "תסלח לי אני מתחננת" שבה והתפללה אליו.

לאחר עוד לילה בלי שינה הבינה גליתי מה היא צריכה לעשות.

בבוקר לקחה את דמי הכיס שלה ובמקום ללכת לבית ספר נסעה למרכז העיר. היא ידעה שבחנות  לחומרי בנין תמצא את מה שהיא מחפשת וכך היה.

כשחזרה הביתה הסתגרה בחדרה ונעלה את הדלת, הוציאה את הזנב מהקופסה, נישקה אותו, ופעלה בדיוק לפי ההוראות שעל אריזת הדבק לתמיד אותו קנתה.

אחרי עשר דקות כבר אי אפשר היה להבחין שפעם היה שם ניתוח, הזנב היה בדיוק במקום הנכון. גליתי ליטפה אותו באהבה רבה והחליטה ללכת לישון. היא ידעה שכשתקום בבוקר הכול יהיה נפלא בדיוק כמו שהיה פעם והחבר שלה יתנפנף מאחור כמו תמיד.