בוקי סריקי ושאר פרטים קטנים

זרם המים הקרים פוגע ברגלה הקרה ממילא של טלי. היא מהססת ואז מכניסה גם את היד לתוך הזרם מקווה שאולי יקרה משהו שיגרום  למים להתחמם. אך שום דבר לא קורה ולמה שיקרה ? הרי שכחה להדליק את הבוילר. הטיפות ששוטפות את הרגל האמיצה  קפואות לא פחות מהברד שנוקש בזעף על חלון חדר השינה.

אלא שטלי חייבת לקרצף את הדביקות שבין רגליה, למחות את חיוכו היודע ואת הכעס שהשתכן להכחיל את עורה  ולהלעיג עליה ועל כניעתה לעינוג הבשר. היא פוסעת לתוך מי המקלחת הקפואים, המחטים דוקרות את זעמה ולא מצליחות להפיגו.

עטופה במגבת עבה ועדיין מצומררת היא עומדת ליד תנור הספירלות הקטן, ממשיכה לשנוא את עצמה. תלתלי הערווה הבהירים נקיים מזרעו. כך גם כל אותם המקומות אותם נישק, מנסה להשאיר חותם של רוק ובעלות.

היא מריחה את עצמה מנסה לבדוק האם נותר הריח המריר חמוץ של זיעתו מעורב בעשן הסיגרים שהוא מעשן. "עשרים דולר החתיכה" ומוצאת רק הד קלוש של עשן. היא מחליטה להזליף על עצמה את השאנל 5 שקיבלה ממנו לפני ימים אחדים. "בושם של זקנות, כמוך" לעגה לו כשהושיט לעברה את הבקבוק המהודר והאלגנטי.

אחר כך מחליטה לוותר, נדחקת לתוך פיז'מת הפלאנל הבלויה שמזמן הייתה צריכה לזרוק אותה. אבל היא חמה ונוחה ונעימה כל כך, מתכרבלת לתוך שמיכת הפוך שסחבה מהוריה חשה איך החמימות זוחלת מכפות רגליה ומתפשטת לעבר בטנה וגבה וזרועותיה מביאה אתה נינוחות ושקט מצליחה לפוגג את המחשבות לכדי נמנום מפוהק שתוך מספר דקות הופך לשינה עמוקה ונטולת חלומות.

בהפסקת הקפה הראשונה של הבוקר היא מדווחת לנועה על אירועי אמש. לא חוסכת בפרטים. כשהגיעה, לראשונה, למשרד הייתה שם נועה שלימדה אותה את כל הטריקים שעשו את השתלבותה לקלה ונעימה.

כמנהלת לשכתו של המנכ"ל צברה נועה עוצמה לא מבוטלת. אך הערכתם וחיבתם של עובדי המשרד נתונים לה משום אישיותה החמה ואזנה הקשובה.

שתי נשים כה שונות. נועה נשואה ואם לתינוק בן עשרה חודשים, חייה מאורגנים, בטוחים והיא יודעת את דרכה והולכת בה ברוגע ושלווה. טלי כולה מערבולת, מחליפה עבודות ומאהבים בתדירות מסחררת. מבקשת לטעום מכולם ומהכל ושיהיה עכשיו וכאן והרבה. שיגרת האחת פוגשת בסקרנות הצבעונית והמבולבלת של השניה והן משלימות זו את זו ובונות חברות קרובה ואינטימית.

כבר ארבעה חודשים שטלי מחזיקה מעמד במשרתה והיא יודעת שהסיבה לכך היא נועה שנמצאת שם לחפות ולהקשיב ומה הייתה עושה בלעדיה?

טלי מספרת על עמי, לקוח מוכר שנועה מכירה. איש עסקים ידוע ועשיר.

עמי של טלי שונה מאותו איש מתנשא ומכובד שהמנכ"ל יוצא מחדרו לקבל את פניו.

בערומו המאוהב הוא מעורר חמלה ופגיע.

מאז פגש את טלי במשרד חיזר אחריה בביטחון של אדם היודע שיזכה. תחכומו, העושר שנדף מבגדיו, מסעדות הגורמה, המתנות כל אלה מתחו את קמטיו, העלימו את השקיות הכחולות מתחת לעיניו ואת כתמי הכבד שעל כפות הידיים. אפילו את שלושת נכדיו הצליחו להשכיח.

היא מספרת לנועה על אברו הגדול שצבעו אדום עז ולא טבעי שעומד כמו מוט ברזל נוקשה אחרי כדור ה"ויאגרה" שלקח. על ידיו המיומנות שיודעות לגעת בנקודה הנכונה ולגרות אותה ולא מרפות תוך כדי נגיסות קלות בפטמותיה. ככל שהיא נשבעת לעצמה שהפעם רק תשכב במיטה המפוארת, עם סדיני המשי הצחורים, לא תשתף פעולה עד שיבין כמה דוחים אותה שריריו הרופסים ובשרו, שריח הבושם שהתיז אינו מצליח להרחיק את ריח הזקנה, גופה נענה ללשונו ולידיו, והיא גומרת בלי שתרשה לעצמה ולו אנחה אחת.

אבל הוא יודע ומחייך את חיוכו בעל השיניים הצחורות שהושתלו אצל אחד המומחים, ומנשק את טבורה וקם מעליה מנצח והולך לעשן את אחד הסיגרים שלו.

ואז הוא מתווה לפניה את תכניותיו לשבוע הקרוב והיכן היא משתלבת בהן ובלי להיחפז מתלבש לאיטו ואומר לה שהיא יכולה להישאר כמה שתרצה. אך היא לא רוצה ונחפזת לצאת אחריו מחליטה שזו הפעם האחרונה ויותר לא תבוא.

נועה שותקת ומחבקת ואין לה כל כך מה לומר. הרי כבר אמרה ותהתה וכבר דיברו על זה ושאלו את השאלות ואיך זה שטלי שהייתה יכולה להינשא ל" טובי בנינו" במושב ממנו באה בוחרת כך. הרי כבתם של ההוכברגרים, דור שני למלח הארץ  ועם יופיה והתואר בסוציולוגיה ומדעי המדינה אין שידוך ראוי ממנה. בערבו של יום יכולה הייתה לשבת בבית שבנו עבורם ההורים ולעסוק בתנובת החלב  ו"כמה ביצים אספו התאילנדים וכדאי אולי לעבור לפלפלים כי זה מה שהולך היום באירופה ואלון הרוויח מצוין מהגידולים החדשים."

"האם זה כל כך נורא? "אומרת נועה  "תראי אותך כעת"

טלי מעפעפת חזק שלא ירדו דמעות ויפגמו באיפור ומתכנסת לחיבוק המנחם של נועה, הן מביטות על זר הוורדים הלבן שהגיע זה עתה  ואין צורך להביט בכרטיס. שתיהן יודעות  והן גם יודעות שטלי תיסע אתו בסוף השבוע לאילת , בדיוק כפי שרצה ותכנן

Magritte, Ren;