בוקי סריקי ושאר פרטים קטנים

את הצער צריך להאכיל.

היא הייתה בטוחה שאצל כולם זה כך.

כשבגרה הבינה שאין צערו של אחד דומה לזה של אחר.

בקיא בתבניות הוא הצער ומתעצב בדיוק למידות הנכונות של בית הקיבול.

כל כך מפתה להתמסר לחיבוק הרך, העוטף, לתת לו להתפשט עוד ועוד, לחלחל עד קצות הציפורניים, לעורר את הכאב לשרוט בבשר ולפרום את הסדקים המטולאים בגסות, שכה עמלה לאחותם.

אלא שהיא יודעת שגם ההעתרות לא תשביע את גרגרנותו ורק תגביר את להיטותו בעתיד.

למדה מתי צריך להאכילו.

היא אוכלת: ביצים וגבינה, גלידות וסטייקים בחמאה, שוקולדים ועוגות, פאסטה ותפוחי אדמה.

הצער אינו בררן. אין חשיבות לטעמים, אין חשיבות למרקם. הכמות היא זו שמשקיטה ומרגיעה והופכת אותו לגור מתפנק ששריטותיו מעצבנות, אך אינן מקיזות דם.

הוא מתכווץ לו שבע ומנומנם ומניח לה לפשוט את הטרנינג המהוה אותו לא הסירה כל השבוע, להחליף את מצעי המיטה הספוגים בזיעה ודמעות ולבחור את אחת מהשמלות הפרחוניות שצבעוניותן מסתירה מעט את גודש הבשר .

היא יודעת שבפעם הבאה תגדל הכמות ובזו שאחריה שוב ושוב ושוב.

עד שתיבלע.  

Beardsley, Aubrey