בימים יפים של חורף, כשהשמש חיממה את האדמה הרטובה והמגפיים כבר לא שקעו בבוץ, נהגה אמי לחכות לנו מחוץ לבית. היינו חוזרות מבית ספר ורואות אותה מרחוק, יושבת על מדרגות הכניסה. לידה, סל פלסטיק אדום. ידענו מה יש בסל. שתייה וכריכים עם שניצל או קציצות ומלפפונים במלח.
המראה שלה שם, ממתינה, היה מאיץ את צעדינו. היינו מחייכות אחת לשנייה, צוהלות "הולכים לטייל. הולכים להר."
היינו מטפסות את העלייה התלולה, עוברות בין הבתים הישנים ומשם פונות לכניסה ליער. ריח של דשא רטוב, וטחב וניחוח שיחי זעתר קידם אותנו. אחר כך היה ריח אפל ועמוק של עצים. עצי אלון, תאנה וחרוב וגם עצי אורן ומעט פטריות נשכחות שאסור היה לקטוף, מפחד שהן רעילות.
את הכלניות והרקפות מותר היה לקטוף. "לכל אחת זר"
חיפשנו את הכלניות הנדירות יותר, בצבעי סגול ולבן והתחרינו בינינו מי תצליח למצוא יותר. כשנמאס עברנו לאסוף אצטרובלים. אמא לימדה אותנו לאסוף את אלה שהיו מלאים בצנוברים ואחר כך בבית היינו מפצחים אותם בפטיש של השניצלים.
כשהתעייפנו, חיפשנו משטח ישר, שמגיעות אליו קרני שמש ושהעצים לא מסתירים, שאפשר יהיה לפרוש את השמיכה מהסל ולשכב עם הפנים למעלה ולהתחמם. אחר כך הגיע זמן הכריכים והפטל.
כשהשמש החלה את מסעה אל הים, היינו יורדות מההר, מזיעות תחת הסוודרים, לחיינו סמוקות והידיים עמוסות בפרחים וריחות.
השבוע התקשרתי לאמי. "אמא, זוכרת את הטיולים להר? "
היא צחקה "מה פתאום נזכרת? כבר שנים שאין שם הר"
"אני יודעת" עניתי. "סתם... נזכרתי..."
היא שתקה רגע ואחר " את צריכה טיול ביער?" שאלה.
עניתי שלא. ושלהגיע עכשיו ליער זה הרבה יותר רחוק ומתיש וכבר מאוחר. ואז היא הציעה שנלך לטייל בקניון שנבנה על היער ההוא של פעם.
הסכמתי.
טיילנו בין החנויות המהודרות ומצאנו חנות של פיג'מות. ואמי שמכירה את אוסף הפיג'מות שלי, הוסיפה עוד אחת לאוסף. בצבע ורוד עז וציורים של דמויות מצוירות בחזית. אחר כך אכלנו אטריות אורז וירקות.
"נו" היא אמרה "זה עזר?"
עניתי שכן ושהורוד של הפיג'מה משגע. אבל,כל כך רציתי בחזרה את היער והכלניות, את קרני השמש על עיניי העצומות, את השריטות מהשיחים, את הבוץ שצריך היה לגרד מהמגפיים.
מחר, מחר אכריח את כולם לבוא איתי ליער. ולא חשוב שזה יער אחר. אצטרובלים, בוודאי, יהיו בו, וגם רקפות.
Collinson, Robert
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
