בוקי סריקי ושאר פרטים קטנים

בלילה, פלשה הרוח לחלומותיי, מביאה איתה ריח דשא קצור. התעוררתי אל זנב הריח הולכת בעקבותיו לא נותנת לקירות להפריע  או לדלתות לחסום את צעדיי.

מוזיקה לא מוכרת התנגנה. מדגדגת את כף רגלי, מטפסת לקרסול ולירך, מפתלת עצמה סביב החזה וזורמת עד קצה שורש השיער, מושכת אותי הלאה.

הלכתי כאילו ידעתי את הדרך שהתמשכה עוד ועוד. הלכתי בעיניים בוערות. חשתי בחלוקי נחל תחת כפות רגליי והם היו חלקים ומעוגלים ונעימים למדרך.

לאפילה היה טעם מר, עמוק, לא מוכר. ניסיתי לזהות, מלקקת חשיכה. על שפתיי מרווה, ציפורן ועשן.

העשן הקיף את פניי, צווארי, רגליי. היטיב אחיזתו ובלע. ניסיתי לברוח, לנשוף אותו ממני. הכיתי בו בידי ובעטתי באפרורית שסביבי. גורמת לו להקיא אותי החוצה, היישר אל מושב הנהג במכונית פיאט ישנה.

אני נוהגת במהירות מטורפת, רגלי על הבלם, לוחצת בכוח. בני יושב לידי. שקט, לא זז. אני מרגישה את שפתיו מהודקות ולבנות. את ידיו אוחזות במסעד, רועדות. לא מצליחה לבלום. מכוניות טסות לפניי, מאחוריי, מצדדיי, נמלטות. אני עוצמת עיניים. לא אביט. לא אחוש.

אני אמבולנס דוהר, משאית שאיבדה את בלמיה, מכונית מרוץ לפני התהפכות.

טיפות זיעה זולגות ממצחי אל תוך עיניי. מליחותן מאלצת אותי לפקוח עיניים.

המכוניות נעלמו. גם המוזיקה פסקה ורק ריח הדשא נותר, מפתה אותי לצלול פנימה, שוב.